שקט מוזר אופף את החברה הערבית בישראל כחצי שנה לאחר הבחירות האחרונות לכנסת. זהו אינו ביטוי לרגיעה או לשביעות רצון, אלא לאדישות רוויה בתסכול ובייאוש, שעלולה להתפתח לכדי זעם וחיכוך.

מצד אחד, החברה הערבית אינה מעורבת במחאה הסוחפת את המדינה סביב הרפורמה המשפטית ושהפכה לאירוע מעצב לאומי בקנה מידה היסטורי. כאשר האזרחים הערבים נשאלים מדוע אינם שותפים למחאה נגד מהלך שעלול לפגוע גם בהם בעתיד, מועלית התשובה ולפיה אינם חשים שייכות לאירוע "הצבוע כחול־לבן". הוא מסתמן בעיניהם כדיון פנים־יהודי יותר מאשר מהלך כלל־ישראלי. אחרים מסבירים כי בעת הנוכחית ממוקד הציבור הערבי בבעיות חריפות יותר, ובראשן נגע הפשיעה והאלימות המחריף, דבר שדוחק את שאלת הרפורמה המשפטית מראש סדר יומם.

מהצד האחר, לא התפתחו עד כה חיכוכים קשים בין הציבור הערבי לנציגי השלטון. נציגי הממשלה החדשה, בעיקר מקרב הציונות הדתית, נתפסו בעיני האזרחים הערבים כעוינים עוד לפני הבחירות (בצלאל סמוטריץ' הדגיש ב־2021 כי הם "אזרחים, בינתיים לפחות"), וממשיכים לפעול באופן שמגביר את פוטנציאל הבעירה. למשל, מהלכיהם בהקשר להר הבית או העלאת רעיון "המשמר הלאומי", שמטריד את הציבור הערבי משום תפיסתו כגורם שנועד להיות מופעל מולו, בין היתר על רקע לקחי אירועי מבצע שומר החומות. ועם זאת, שום חיכוך נקודתי לא הפך לבעירה רחבה של הפגנות ואלימות בכלל החברה הערבית, שהסתמנה כנפיצה בעקבות תוצאות הבחירות.

ברקע לאותה אדישות מדומה, נקרעת החברה הערבית מבפנים בשל נסיקת רמת הפשיעה והאלימות: כ־70 נרצחים עד כה השנה, פי שלושה יותר מאשר בתקופה המקבילה ב־2022. החרפת הנגע נובעת בחלקה מתפקוד הממשלה הנוכחית, שלא מצליחה להמשיך כראוי את תוכנית "מסלול בטוח" שגובשה בממשלה הקודמת והצליחה להביא לירידה ממשית בשיעור קורבנות האלימות בחברה הערבית.

המלח של "חוק הציונות"

בהיעדר שיח בין ראשי הציבור הערבי, במיוחד ראשי העיריות והמועצות המקומיות, לנציגי הממשלה, ונוכח התחושה הרווחת שלפיה מדובר בקואליציה שמלכתחילה מנוכרת לערבים, פוחת האמון וגוברת התרת הרסן. זאת במיוחד מצד בני הדור הצעיר, שמלכתחילה חשים ניכור עמוק כלפי כל מקורות הסמכות הסובבים אותם - הורים, ראשי חמולות, אנשי דת ומנהיגים פוליטיים, קל וחומר נציגי החוק והמדינה, המייצגים בראייתם את הרוב היהודי.

נקודת האור היחידה במציאות הקודרת ניכרה ברמדאן האחרון. בניגוד לעת המקבילה לפני שנתיים (מבצע שומר החומות), שבה פרצו ברחוב הערבי אירועים אלימים תקדימיים במקביל למבצע שנוהל בעזה, או לפני שנה, אז עמדו אזרחים ערבים ב"חוד החנית" של פיגועי טרור (למשל בבאר שבע ובחדרה), הפעם שרר שקט יחסי – למרות המתיחות העזה ששררה סביב הר הבית וכן באיו"ש, בעזה ובחזית הצפונית. השקט הזה מעיד על חוסר רצונם של רוב הערבים לחזור על תקדים מאי 2021, שגרם נזק קשה ליחסים בין שתי הקהילות ונותר כ"סיפור פתוח".

החודשים הקרובים ילוו באתגרים גוברים עבור החברה הערבית ויהוו מבחן למערכת היחסים בינה לבין המדינה והציבור היהודי. לצד הפגיעות המחריפות של נגע הפשיעה והאלימות והתחושה העזה של התפוררות פנימית והיחלשות גורמי ההנהגה השונים בו, יצטרך הציבור הערבי - לרבות המגזר הדרוזי - להתמודד עם "חוק הציונות", שזורה מחדש מלח על הפצע שמעולם לא הגליד של חוק הלאום, וכן עם ההיערכות לקראת הבחירות המקומיות (סוף אוקטובר), שכבר עתה מלוות בעלייה במתח ביישובים הערביים, על רקע התעוררות התחרות בין משפחות, חמולות ושבטים יריבים.

על תבונה ורגישות

מול מכלול ההתפתחויות ניצבת החברה הערבית בשבר, בחולשה ובעייפות. הטלטלה שאוחזת בישראל בשנים האחרונות, בצל המשבר הפנימי הבלתי פוסק, מגולמת באופן עז במיוחד בציבור הערבי שחווה מעין "רכבת הרים" רוויית נקודות גאות ושפל: שיא ייצוג בכנסת (15 מנדטים) ושותפות תקדימית במרחב השלטוני ("הניסוי של רע"ם"), ומנגד פיצולים פוליטיים כואבים, שיעורי השתתפות נמוכים במיוחד בכמה סבבי בחירות, והתנגשות אלימה תקדימית במאי 2021.

בכך, משתקפים הקטבים שאוחזים בכלל הציבור הערבי: מצד אחד, מפגנים של ניכור והתרסה כלפי המדינה וכרסום במשילותה, ומהצד האחר - השתלבות תקדימית של אזרחים ערבים בכלל מישורי העשייה בישראל. אלה ניגודים שחיים בכפיפה אחת באותם היישובים, המשפחות ולפרקים באותם האנשים, ובמיוחד הצעירים ש־30% מהם (!) לא עובדים או לומדים. הם אלה אשר עומדים במוקד אירועי פשיעה ולאומנות, אך בה בעת גם שוברים שיאים של השתלבות בלימודים אקדמיים וכן במשרות במשק, במגזר הציבורי, ובעולמות התרבות והמדיה.

כמו איום הגרעין האיראני והאתגר הפלסטיני שנזנחו בגין ההישאבות המוחלטת למאבק סביב הרפורמה המשפטית, גם הסדרת היחסים בין האזרחים הערבים למדינה הוסרה לחלוטין מסדר היום, אך לא איבדה את מעמדה כבעיית יסוד שצפויה להתפרץ אם לא תוסדר. תיטיב הממשלה (ותפתיע לטובה) אם תפגין תבונה ורגישות בנושא. כלומר, תניח לעיסוק בזוטות סמליות כגון מרדף אחרי מי שמניף דגלים פלסטיניים, ותפנה לטיפול עומק רב־ממדי במצוקת הצעירים הערבים, שמחייב שילוב בין פעילויות אכיפה לרווחה, חינוך, תשתית ותעסוקה; לפיתוח ערוצי שיח עם הנהגת הציבור הערבי; ולקידום מיזמים של שירות קהילתי־אזרחי, אשר העניין שמפגינים האזרחים הערבים בהם גובר נוכח תפיסתם כמענה אפשרי למצוקת הדור הצעיר והתלוש.

כל ממשלה שתבקש לקדם אמנה או חוקה אשר יסדירו סוגיות יסוד בלתי מבוררות מראשית ימי המדינה, תהיה חייבת להקדיש במסגרת הזאת מקום נכבד גם לציבור הערבי. ובפרט - לניסוח בהיר של מעמדו, זכויותיו וחובותיו וכן זיקותיו כלפי המדינה והקשר בינו לבין הציבור היהודי. מדובר יהיה ביציקת תוכן מעשי ועמוק למשפטים כלליים שנכללו במגילת העצמאות, אך נותרו מאז 1948 כסימני שאלה אשר ללא ליבון יהפכו למוקד נפיצות בעל השלכות אסטרטגיות.

הכותב משמש ראש הפורום ללימודים פלסטיניים באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן