מה לא אמרו על הממשלה שקמה על רגליה לפני מספר חודשים. ימנית, מלא מלא, שמרנית, נטולת נשים, חותרת לשוויון במודל של 'עניי עירנו קודמים', ומאפשרת לשמור בגאון על הקיים, גם כשמדובר בחוסר משילות והרתעה אפסית מול הפלסטינים, חתירה לחוסר מגע עם האמריקאים והפיכת הסכמי אברהם לאירוע היסטורי שלא יחזור.
אבל בואו נשים את זה רגע בצד. מה שבאמת היה ברור, כמעט מהרגע הראשון, הוא שיש נבחרי ציבור שלא יצליחו לשבת יחד, גם אם שמיר ופרס היו אויבים מרים ועדיין עשו רוטציה. חייבת להודות שזה ממש מזכיר לי את הבעיות המתמטיות המעיקות האלה בחשבון בבית הספר היסודי, על כיתה שבה דני לא יכול להיות ליד דינה ולכן מישהו צריך לחצוץ ביניהם. אגב, גם ממרחק השנים, אני עדיין לא מבינה איך מתחילים לגשת לשאלה שכזו.
בקיצור, הסדינים האדומים ההדדיים כאן הם נתניהו ובן גביר, ואני לא חושבת שיש מישהו שזה הפיל אותו מהכיסא מרוב הפתעה. האחד – ראש ממשלה, אידיאליסט, יוצא סיירת מטכ"ל, בעל זכויות רבות ולצדן גם לא מעט סערות אישיות בשנים האחרונות, שיש שיאמרו שמותירות אותו במערכת הפוליטית. ואילו השני? שר טרי, עם מעט מאוד ניסיון פרלמנטרי אבל הרבה אידאולוגיה בכיס, שבינתיים מוציא קבלות ללא כיסוי. להלן: הביטחון האישי הרופף של תושבי הדרום, התנהלות המשטרה, וזה בלי שמדברים על המספר המטריד של הנרצחים בחברה הערבית במהלך השבוע האחרון.
השניים, נתניהו ובן גביר, נאלצו להדק את יחסיהם במפתיע בעת פרסום תוצאות הבחירות. במהלך התשדירים והקמפיין רה"מ אף סירב להיראות עם השר בהווה בתמונה המכילה של שניהם, ועדיין, הייתה זו מלחמת אין ברירה. נתניהו הבין שלולא עוצמה יהודית אין לו קואליציה, ושבצד השני כבר לא ינסו להושיט יד אחרי שהרוטציה עם גנץ התבררה כדמי מפתח לדירה לא קיימת.
דבר הוביל לדבר, התמונות לא איחרו לבוא, ומאז, פעם בשבועיים וחצי בממוצע, יוצא מאיזשהו חדר ישיבות במשכן רמז קטן לתחושות הקשות שיש לשניים נוכח השידוך הכפוי הזה. חשוב לציין שגם יו"ר עוצמה יהודית לא היה בטוח שכל חזונותיו יתגשמו במחיצת מיודעינו בשלטון, אבל שוב, אלטרנטיבה לא הייתה בהישג יד.
עוד חוזר הצינון
ועכשיו אנחנו מגיעים למה שהתרחש מול עינינו התוהות השבוע, שנפתח במלחמה. 104 רקטות נורו אל עבר יישובי דרום הארץ ועוטף עזה, כאות מחאה על בכיר הג'יהאד האסלאמי חאדר עדנאן שמת בתום שביתת רעב של 86 ימים. במשקפת הפוליטית – הזדמנות לצופף שורות ולפרק שורות אחרות. לא עבר זמן רב, ואיתמר פעל בדיוק לפי הספר. "בעקבות התגובה הרפה בעזה הלילה, הסיעה החליטה לא להגיע להצבעות בכנסת היום, ותקיים ישיבת סיעה מיוחדת בעיר שדרות".
בהינף יד, הוא מחק את מפלגתו מלו"ז הכנסת. ככה פשוט. בליכוד לא נותרו חייבים נוכח האיומים, ומסרו לשר, שהיה הראשון שנקט בפעולה של חרם השבוע רגע לפני החרם הצרכני נגד מאפיית אנג'ל, כי: "איתמר בן גביר לא חייב להישאר בממשלה". וזה לא נגמר כאן. "אתה מוזמן לפטר אותנו", השיב השר באופן אישי לחברו משכבר הימים הניצב בראש.
גם עכשיו, בעודנו מדברים, היחסים בין ראש הממשלה לשר לביטחון לאומי עכורים מתמיד. הם יודעים שהתפטרות או פיטורים מצד בן גביר תערער את יסודותיה השבריריים ממילא של הקואליציה, ואפילו האידאולוגיה לא יכולה להתחרות בתפקיד שר, על כל המשתמע מכך. נתניהו לעומת זאת מבין שנפילת הקואליציה והליכה לבחירות מוחקת את שניהם, ומנפיקה להם כרטיס בכיוון אחד לאופוזיציה. ועוד עניין שולי ניצב בדרכו – ענייניו המשפטיים כמובן, שעלולים להובילו לריצוי עונשו לכאורה במידה ויואשם.
יש איזו שאלה מעניינת שמטיבים לשאול כשמדברים על אתיקה בלא מעט קורסים בתואר בפסיכולוגיה. לאדם אחד יש ידית שיכולה לעצור רכבת, בעוד אל פסי הרכבת הזו קשור אדם אחר. במידה וימשוך בידית ויסיט את מסלול הקרון, זה שקשור יינצל, אך הרכבת תהיה חייבת לזוז למקום עם יותר נוסעים ולפגוע בכולם.
רוב הנשאלים מבינים שעדיף שאדם אחד יקפד את חייו לטובת קבוצת אנשים, למרות שאף אחד מהאלטרנטיבות לא טובה. אם נשוב מהפשט לדרש - לטרילוגיית נתניהו-בן גביר, הרי שהצעיר על המסילה היא הממשלה שתסיים את ימיה הרבה לפני הזמן, וקבוצת הנוסעים חייבת להיות אזרחי המדינה שנאלצים לגמוע ויכוחים פוליטיים במקום לחיות כאן טוב יותר. במציאות בה אין שום סיכוי שהם ישמרו על שלמות הקואליציה והפירוק ביניהם הוא עניין של זמן, אולי עדיף להשאיר את הרכבת הזו לנסוע עד לקיר, ולו במחיר של אלה שהלכו לקלפי על משילות וביטחון, וקיבלו הדלפות מישיבות, איומים בפרישה, וחשש להסתובב בחוץ בערב כי עדיין אין מי ששומר עליהם ברמת המדינה. והם לא מעט.