והימים ימי בין המצרים. לא מבחינת לוח השנה וחורבן בתי המקדש, אלא כל הלך הרוח בממשלה שמרגיש כמו משחק ים יבשה בלי מנצחים. באופן מוזר, גם בלי מפסידים. הרפורמה במערכת המשפט עדיין ניצבת בראש סדר העדיפויות הפוליטי, בייחוד אחרי התקציב שעבר השבוע בהצלחה, הקואליציה נחושה גם למהלך חד צדדי, והשיחות בבית הנשיא, אם נודה על האמת, מרגישות כמו רכבת מהירה לשום מקום. האמנם?
לפני משהו כמו חודש וחצי, כשהמחאות נגד התמורות המשפטיות עוד היו בשיא כוחן, נדמה שאף אחד לא היה יכול שלא לקחת חלק בשיחת מסדרון העוסקת בדמוקרטיה מול דיקטטורה, קווים לדמותן. בימי הסמי פיטורין של השר גלנט זה גדל במוני מונים, ועכשיו – נראה שחוסר האמונה בכך שהמצב עוד עלול להסלים פשוט השאיר את התומכים והמתנגדים נחים בפינה. כל אחד בפינה משלו כמובן, אף אחד לא תיאר לעצמו שאפשר לנוח יחד.
אך לצד תמימות הדעים הכללית והצהלות לאחר אישור התקציב, הלוחות הטקטוניים מתחת למשכן לחלוטין לא עושים רושם של סטטיות; רק השבוע, בתום חודשיים של ביקורת נוקבת כלפי ראש סיעתו, הודח חבר הכנסת אלמוג כהן מוועדת החוץ והביטחון על ידי השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, במהלך שאומר, בדיוק כמו במפלגות נוספות משני קצוות הקשת הפוליטית: כאן לא מבקרים, בטח אם מדובר בדברי טעם. אז כן, בן גביר הוכיח שאין טוב מאחדות למראית עין, ואילו ח"כ כהן הבטיח שלא יתפטר מהממשלה. הימור מושכל: יכול מאוד להיות שהוא בהחלט יפר את ההבטחה הספציפית הזו, ויהיה הראשון שצועק בריש גלי שהבטחות הבחירות, לפחות של השר לביטחון לאומי, לא קוימו בשום צורה.
ומה קורה בליכוד, שאוספת עדיין את השברים מהימים המלוכדים פחות בקרבה? ראש הממשלה בנימין נתניהו ניצב מול מכבש הלחצים של שר המשפטים לוין, ומנגד – מעריך שהצתת אש הרפורמה תדליק שוב את הרחובות. ההבדל העיקרי בין הליכוד של היום לזו של פעם, הוא שבניגוד לימים של לפני כמה חודשים, חלק מהסד"כ המפלגתי כבר החל לחשוף דעות מוצקות למדי, גם אם הן נגד העומד בראש.
ולמי שתוהה, או מקווה, התקציב ממש לא מבטיח שקט לשלוש ומשהו שנים, אפילו לא עד לסיום מושב הקיץ. ומדוע? כי היוזמות החברתיות עדיין נותרו במצע הבחירות, החלוקה המגזרית הלא שוויונית תקועה לרבים, גם בקואליציה, כמו עצם בגרון, ולכשהדי הרפורמה ישובו להיות חזות הכל, כך ייפתח בשנית צוהר יציאה עבור אלו שהיו מאוד קרובים, לפחות לעניות דעתי, להקים חברת בת למה שהיה מזמן הליכוד של פעם.
כשרפורמה הייתה סתם מילה
אתם זוכרים את הימים שלפני כל הסחבת במערכת המשפט? כשעל הפרק היו הדלפות מישיבות סיעה חדשות לבקרים, פה ושם עדכונים על המצב הביטחוני, וכמובן שלל דעות על מצוקת יוקר המחיה, שלדאבוני תישאר גם כשהרפורמה תתמוסס כליל? הימים הללו, ללא אזהרות, איומים, הפגנות ודגלים לאורך כל ימות השנה, יכולים לשוב להיות שגרה רק אם מישהו יוותר. והוא כנראה צריך להיות מהליכוד.
כמה זמן עוד נמשיך באופן הזה? בהמתנה מתוחה לדבר מה שלא בטוח יקרה וחשש מהגרוע מכל? האם גם באופוזיציה מבינים שמהשיחות בבית הנשיא לא ייצא כלום? מה הסיכוי שהממשלה תעכל את עצמה לדעת לפני שתצליח להעביר ולו סעיף נוסף בחקיקה? ואולי השאלה הכי חשובה ועם זאת לא מאוד קשורה – למה יו"ר נעם אבי מעוז צריך 285 מיליון שקלים? כל כך הרבה שאלות, שאפילו ארץ נהדרת, בכוחה הנבואי, לא יכולה לענות עליהן.
זה מזכיר לי איזה פרדוקס מתורת המשחקים שלא עובד בחיים האמיתיים, אולי רק ב־1950 כשהפכו אותו למשהו שמספרים ליד התמי 4 בעבודה. דילמת האסיר שמו. בגדול, כששני אנשים לא מסוגלים לתאם ביניהם גרסאות, בדיוק כמו אסירים המתוחקרים בחדרים סמוכים, הם יכולים לנקוט באחת משלוש אסטרטגיות: או לשתף פעולה האחד עם השני, מה שיוביל להצלחה יחסית ולהקלה מסוימת בעונש, או לצאת חוצץ באופן הדדי ולהיענש במידת מה, והאופציה השלישית: אחד מהצדדים מאשים את השני וזוכה בכל הקופה. למה מדובר בפרדוקס? ההחלטה הרציונלית, כלומר לשתף פעולה, היא לא הטובה ביותר עבור שניהם.
אם נחזור לימינו אנו, הרבה אחרי שנות החמישים, שיתוף פעולה יהיה האפיק היחיד להחזרת המדינה לאיזשהו מסלול הגיוני. הוא יוריד את העגורן הזה מעל המפחדים מהשפעותיו, ירגיע את האיומים בדבר מצוקות כלכליות חריפות, ויחזיר את דגלי ישראל לארון, לפחות לעת עתה. מינוס: מי מן הבוחרים שיחוש שהרפורמה המלאה, ללא פשרה, היא כל מאודו, לא יבחר במפלגות הקואליציה בבחירות הבאות, וכפי שתיארתי הן לא יהיו בתום ימי הממשלה.
אם נתניהו ושותפיו עושים מהלך חד צדדי, הם זוכים בתהילת עולם מבחינה אלקטורלית, אך ללא כל ספק מחזירים את ימי השיבוש לתוקף. במידה והאופוזיציה תהיה המפוצצת הרשמית, כנ"ל. המסקנה הכללית, העליונה, מהמודל הזה שהדיר שינה מלא מעט סטודנטים ואנשי אקדמיה, הוא שנכון לעכשיו, במציאות של הבין לבין, האסירים היחידים הם אנחנו. ואפרופו סדר עדיפויות, נראה שזה פשוט לא מעניין אף אחד ממקבלי ההחלטות.