לפני שבועיים פורסם כאן הטור: "החרדים - כיפת הברזל הדמוגרפית של ישראל". המסר שלו היה: "... ללא החרדים, היינו נידונים להיות, די בקרוב, מיעוט בארצנו, גם בגבולות 1967... החרדים מעניקים לכולנו כיפת ברזל דמוגרפית במחיר מבצע מבחינת עלות־תועלת. ההשקעה השולית בתינוק חרדי שמיני או תשיעי במשפחה, פחותה לאין ערוך מההשקעה בקליטת עלייה דוגמת דיור, לימוד עברית, ובמקרים רבים סיעוד. הילדים החרדים גם לא יורדים מהארץ לארצות אחרות עם סל הקליטה בכיסם, וכמובן אין בעיות בקשר ליהדותם (וכדי למנוע ספק, חרף הבעייתיות, ובגלל הדמוגרפיה, אני תומך נלהב גם בהשקעה בעידוד ובקליטת העלייה)".
זה היה המסר בטור: אפשר לבקר את החרדים, אך יש תחום אחד שבו כולנו צריכים להיות אסירי תודה להם והוא ההתמודדות עם האיום שנהפוך למיעוט במדינה עם רוב פלסטיני. הטור גרר ים של תגובות נזעמות. אני לא זוכר טור שלי ששחרר כל כך הרבה מוגלה ממאירה, כולל טורים בדבר חפותו של בנימין נתניהו עוד לפני שקרסו עדויות התביעה המרכזיות בבית המשפט המחוזי בירושלים.
אם מנכים, או יותר נכון מנקים מהתגובות את השנאה, המוכרת מאירופה, לאנשים הנראים ומתלבשים אחרת, היה המסר המרכזי של המגיבים הרבים, מעבר למגדפים הקבועים: היות שהחרדים לא תורמים לכלכלה ולביטחון, הדמוגרפיה שלהם מעיקה על המדינה ולא תורמת לה. זו טענה שזכתה לשלל לייקים, אבל היא ממש לא טענה רציונלית: שהרי גם תקציבי הביטחון למיניהם לא תורמים לחינוך, לבריאות ולכלכלה, אבל בלעדיהם אין לנו קיום. בדיוק כמו בלעדי הרוב היהודי היום ובעתיד.
אבל בעוד ההכרה בחיוניות הביטחון אינה טעונה הנמקה, התברר כי לא כך בכל הנוגע לדמוגרפיה: ההנחה שלפיה ברור גם לקשים במבקרי החרדים שאובדן הרוב היהודי מהווה סכנה קיומית, ולכן מי שמרחיק אותה הוא נכס המובן מאליו בהקשר הזה - התגלתה כשגויה. ההנחה הייתה שדי באזכור התפיסה שהסכמי השלום וההכרה בקיומה של ישראל מצד שכניה הם פועל יוצא של ההכרה שקיים רוב יהודי בלתי ניתן לערעור, כדי להצביע על חיוניות שמירתו והגדלתו. מסתבר שרבים במקומותינו רואים היום את יהדותה של ישראל מובנת מאליה, ולכן לבם גס בתרומתם הקיומית לדמוגרפיה של ילדי חרדים ש"לא עובדים ולא משרתים". מה שהופך לטעונת הסבר את התזה שעל פיה, חרף ההסתייגויות, אין מחיר גבוה מדי עבור טיפוח תחזוקה של ישראל כמדינה עם רוב יהודי.
ההנחה בבסיס הטור שהתפרסם כאן לפני שבועיים הייתה שהציבור מכיר בצורך הקיומי במה שדוד בן־גוריון הגדיר: "המאבק על הרחם". בן־גוריון ניהל מעקב קפדני אחר המגמות הדמוגרפיות ביישוב היהודי כדי ליצור רוב יהודי ולשמרו. המטרה הזו קידשה בעיניו את כל האמצעים. הוא לא היסס להתבטא ביחס לפינוי הילדים היהודים מגרמניה לאחר ליל הבדולח, כי אם הבחירה היא בין הוצאת כולם לאנגליה או הוצאת מחציתם לארץ ישראל - הוא מעדיף את האפשרות השנייה.
בן־גוריון גם לא בחל באמצעים לעודד את האמהות היהודיות ללדת. הוא אפילו העניק פרס של 100 לירות (הרבה כסף בזמנו) לאמהות שהביאו לעולם עשרה ילדים. בכך הניח את הבסיס לתמיכה במשפחות ברוכות ילדים, שממנה נהנות בעיקר משפחות דתיות וחרדיות. היות שהחשש מרוב פלסטיני העוין ברובו את יהדותה של המדינה היה ברור לכל, הרי שבזמנים שבהם עלייה גדולה לא נראתה באופק, הרחם החרדי היה הבלם הריאלי והזמין היחידי שעליו ניתן להסתמך.
מתוך התגובות הרבות לטור, מתברר כי תחושת הסכנה לשינוי אופייה של ישראל ביום שבו יהיה כאן רוב ערבי קהתה, ובעיני רבים דעכה כליל. להפך, רבים רואים בחרדים, כמו בערבים, סכנה לאופייה החילוני הליברלי של המדינה, ובחרדים הם רואים בנוסף איום כלכלי.
צעירים שלא גדלו בצל האיום הדמוגרפי המיידי לא רואים בו דבר מובן מאליו. לאלה מהם שדבקים בשיח רציונלי, אנסה להיות איש בשורה: יש סימנים לא מעטים למודעות חרדית לצורך בשינוי אמיתי הבא מתוך הכרה פנימית, ולא על ידי כפייה מקוממת המשיגה תוצאה הפוכה.
צעירים חרדים בשיחות סגורות מגלים עניין רב בלימודי ליבה להם ולילדיהם. הם מבינים שרק לימודי ליבה יאפשרו להם חיים טובים דוגמת אחיהם החרדים שמעבר לים, תוך ניצול היכולות והיתרונות שלימודי התורה והתלמוד הקנו למוחם. הם מבינים שללא שותפות בנטל - בין כחיילים ובין בשירות לאומי במשכורת חייל חובה – הם לא יוכלו להיחשב כשותפים מלאים לנס שאנו מחוללים כאן.
חשוב גם להציג את העובדות הרחוקות ת"ק פרסה מהדימוי הכוללני "לא עובדים ולא משרתים". מרבית החרדים עובדים לפרנסתם. הנשים באחוז דומה לכלל הציבור ובגברים 58%, רק 8% פחות מכלל נעדרי תעודת הבגרות. 90% מבעלי תעודת הבגרות בקרבם עובדים. החרדים מתלוננים כי בניגוד למה שמקובל לחשוב, תלמידיהם מקופחים בחינוך. טענת הנגד היא שתלונתם מתבססת על השוואה "עקומה" בין מוסדות פרטיים לממלכתיים, ואילו החינוך החרדי־ממלכתי דווקא מקבל 15% יותר מהממלכתיים האחרים. עובדתית זה נכון, אך להבנת התמונה ראוי לציין כי רק 4% לומדים בזרם הממלכתי־חרדי שהוקם ב־2014 על ידי שי פירון (שסולק מיש עתיד) תחת ממשלת נתניהו. בזרם הזה מלמדים ליבה מלא־מלא, ומה שמעודד הוא שיש לו ביקוש עצום.
מעבר לזה, הרוב לומדים במוסדות פרטיים המלמדים ליבה. עיקר החינוך הפרטי (60%) הוא במעיין החינוך התורני של ש"ס והחינוך העצמאי של יהדות התורה, שם הליבה טעונה הרחבה ופיקוח ראוי, אך אין ויכוח על העיקרון. הם מקבלים תמיכה דומה לזו שמקבלים החילונים ופחות מזו שמקבלים הממלכתיים הדתיים והערבים, אבל מוריהם לא קיבלו את תוספות תוכנית "שחר חדש" למורים - וזה הפער שתוקן בתקציב.
סרבני ליבה בקרב מוסדות הפטור מקבלים רק 55% מהתקציב שלו היו זכאים לו היו מלמדים אותה, ומספרם לא רב. מוסדות הפטור ככלל מקבלים 5,000 שקל לתלמיד לעומת 23 אלף בממלכתי דתי. סכום זה הוכפל כעת ללא התניה בלימודי ליבה ועל כך יצא הקצף בצדק (מה גם שחלק מהחצרות הסכימו ללימודי אנגלית ומתמטיקה עבור התוספת, אבל בתנאי שזה יחול על כלל החצרות). הוויכוח הזה, השולי למדי, יצר רושם בציבור שכלל החרדים הם סרבני ליבה.
לניצני השינוי בגישת החרדית קיים גם ביסוס הלכתי, מפי הרמב"ם, שעליו נאמר ממשה עד משה לא קם כמשה, לאמור: "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא". ואילו למלחמה מוציאים, לשיטתו: "חתן מחדרו וכלה מחופתה".
לצד מגיבים שבורותם אומנותם, ישנם מי שמודעים לסכנה הדמוגרפית, אך מדחיקים אותה או בוחרים להתעלם ממנה. התעלמות המציפה תחושה מפחידה שלא מעטים מהם, במודע, מעדיפים לטבוע בים פלסטיני מאשר להינצל בזכות החרדים.
בעבר היו דווקא מי שהעדיפו את האינטרס הלאומי על הפוליטי בדיוק בסוגיה הדמוגרפית: לפני העלייה הגדולה מבריה"מ נשאל מנחם בגין מדוע הוא נלחם כל כך על עליית יהודי בריה"מ, שהרי הם ינציחו את שלטון השמאל. ההנחה בימים ההם הייתה שאנשים שחונכו במדינה קומוניסטית רובם ככולם יתמכו בשמאל. תשובתו של בגין הייתה אופיינית לו. "לא משנה" הוא אמר, "העיקר שיבואו". כשהתעקשו השואלים: "הרי אם יבואו לכאן מיליון קומוניסטים, לעולם לא תגיע לשלטון" – אמר להם בגין בלשונו האופיינית: "ארץ הבחירה חשובה בעיניי יותר מארץ הבחירות". בקפלן חושבים, כנראה, הפוך.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד