מדוע יצחק עמית הפך ל”סדין אדום בעיני הקואליציה” כפי שמכנה זאת בן כספית במאמרו בעיתון זה מ־4 ביוני (“מדוע סיכול מינויו של השופט עמית הפך למטרת העל של הקואליציה?"). צר לי לאכזבך ידידי בן היקר, אך זה איננו המצב כלל ועיקר. גם אני, כמו רבים מחבריי מ”כנופיית הקואליציה”, כפי שהנך מכנה אותנו, לא אזהה את השופט עמית ברחוב אם אפגוש אותו.
לאחר דבריו על אהוד ברק: ואטורי לא חוזר בו - "ציירו גם את נתניהו עם חבל תלייה"
בליכוד הכריעו: חיים ביבס הודח מתפקיד יו"ר הוועדה המוניציפלית
יותר מכך, רובנו אינם סבורים שהוא איננו ראוי לכהן כנשיא בית המשפט העליון. לי, לפחות, אין דעה מגובשת בנושא. הטעם לכך הוא פשוט – להבדיל מ”חבורת רק לא ביבי”, אני ורבים כמותי מעוניינים שבראשות בית המשפט העליון יכהן האדם המתאים והראוי ביותר לכך.
אנו סבורים שראוי לאפשר שיקול דעת אמיתי לגוף הבוחר את אותו בעל תפקיד; להגדיר תחילה את דרישות התפקיד; לאפשר למועמדים רלוונטיים להתמודד; לקבל מידע מקיף ורב על כל מועמד; ולבסוף, באורח המשוחרר מניגודי עניינים ומדעות קדומות, למנות את מי שמתאים להנהיג את הגוף ולנווט את הספינה באורח נכון וראוי. לכן חבריי ואני סבורים ששיטת הסניוריטי, המביאה לקביעה אקראית של נשיא בית המשפט העליון שנים ארוכות לפני בחירתו, איננה ראויה וצריך שתעבור מהעולם מיד.
בהחלט ייתכן שהשופט עמית, שקווים לדמותו צוירו באורח כה אוהד ומסמפת במאמרו של כספית, הוא האיש. לי, כאמור, אין מילה רעה לומר עליו. דא עקא, שבחירה של מועמד יחיד, ש”משיחתו לכתר” נעשתה שנים מראש, נראית לי אנטי־דמוקרטית בעליל. בחירה שאיננה מתוך מספר מועמדים; בחירה שאיננה מבוססת על בחינה עניינית לאור קריטריונים ודרישות תפקיד שנקבעו מראש; שביחס אליה “דרישות התפקיד” אינן רלוונטיות; זו בחירה המאפיינת דיקטטורות.
נשיא בית המשפט העליון הוא זה שמנהל את המערכת השיפוטית כולה; מי שמייצג אותה מול עם ישראל ומול העולם כולו; מי שמנהיג את ספינת השיפוט על ידי קביעת הרכבים היושבים בתיקים הרגישים ביותר של בית המשפט העליון ועל ידי היותו שותף בכיר בתהליך בחירת השופטים בערכאות כולן. עליו להיות משפטן מובהק ומוביל; עליו להיות שופט מבריק ומקורי; עליו להיות בעל יכולת אבחנה משפטית מצוינת; מי שניחן בחזון משפטי ושיפוטי. אך עליו גם להיות ייצוגי; עליו להיות מנהל מעולה; בעל ניסיון בניהול מערכות גדולות וכוח אדם. הוא לא רק ראש וראשון לשופטי ישראל; הוא גם ראש וראשון למנהלי המערכת השיפוטית.
וזו, כידוע, איננה נקייה מכשלים ומפגמים ניהוליים. האם יצחק עמית הוא האיש המתאים? בהחלט ייתכן שכן. אך זהו עניין לוועדה לבחירת שופטים לדון, להכריע ולענות בו. יכול להיות שהשופט נעם סולברג מתאים ממנו? ואולי השופט יוסף אלרון הוא הבחירה הנכונה יותר?
לחבריי ולי אין דבר או חצי דבר נגד השופט עמית. אנו מכבדים ומוקירים אותו. אנו מעריכים אותו ונותנים בו אמון. יכול להיות שחלק מפסיקותיו היו לצנינים בעינינו; אין בכך דבר. אפשר לומר דברים דומים גם על פסיקות חבריו המלומדים. לא לנו היא המלאכה לבחור את נשיא בית המשפט העליון. זהו תפקידה של הוועדה לבחירת שופטים. עליה להגדיר את הקריטריונים ואת אמות המידה. עליה לקבל מידע על כל המועמדים, ללמוד אותו, לבחון אותו לעומקו ולנתח אותו.
אולי הפעם הוועדה תשקול שיקול אחד נוסף שנשקל בכל בחירה אחרת לתפקידים משמעותיים בישראל: שיקול המגוון. כאשר מונתה נשיאה ראשונה לבית המשפט העליון, כבוד הנשיאה דורית ביניש (ואחריה הנשיאות נאור ז”ל וחיות); היה בכך כדי להוכיח שלא רק גברים יכולים למלא את המשרה הרמה אלא גם נשים; אולי הגיעה השעה ששופט היושב על הכיסא ה”ספרדי” או ה”מזרחי” בבית המשפט העליון ייבחר לנשיא, ונוכיח שלא ניאלץ להמתין 100 שנים עד שתקרת זכוכית זו תנופץ.