ישנן לא מעט פעולות מזיקות של הממשלה, עילת הסבירות איננה אחת מהן | דעה

נזקים כבדים
עילת הסבירות שפיתח בג"ץ גרמה נזקים כבדים, תרמה לשיבוש השירות הציבורי וערערה את הביטחון המשפטי, כאשר התוצאה נראית לא פעם קפריזית או מקרית. תחולתה הרחבה של עילת חוסר הסבירות כוללת את כל המישור הציבורי, לרבות מינויים ואפילו קביעת עדיפויות בהקצאת מקורות. מאפיינים אותה היעדר כללים וחוסר ודאות קיצוני.

דוגמה הממחישה זאת היטב היא פסילתו של מני מזוז לתפקיד יו"ר הוועדה המייעצת למינויים לתפקידים בכירים. מזוז הוא יועץ משפטי לממשלה לשעבר ושופט בית המשפט העליון (בדימוס). מי כמוהו אמור לדעת את החוק. וכיצד אירע שהוא לא ידע שמינויו ייפסל? התשובה היא שאין חוק ואין מה לדעת. שיקול דעתו של בית המשפט, שהוא לא פעם בלתי צפוי, הפך להיות תחליף לחוק.

עילת הסבירות, המשתרעת כאמור על כל התחום הציבורי, חלחלה לבירוקרטיה, שכל צעד שלה עשוי להיות מותקף כ"בלתי סביר". התוצאה היא שכל מהלך במישור הציבורי מחייב חוות דעת משפטית, ומכיוון שזריזות איננה הצד החזק של המשפט, תורמת עילת הסבירות תרומה נכבדה לסחבת הכללית. לכך ניתן לצרף אין־ספור דוגמאות ספציפיות לנזקים שנגרמו עקב השימוש בעילה זו. אסתפק באחדות מהן.

נפתח בפרשת המינויים בממשלת מעבר. בנובמבר 1995, מיד בתום ה"שבעה" לרצח רבין, בשעה שהממשלה עדיין פועלת כממשלת מעבר, התכנסה הוועדה לבחירת שופטים, ודורית ביניש התמנתה לבית המשפט העליון. איש לא חשב שיש פגם בכינוס הוועדה במועד זה. ואכן, חוק יסוד "הממשלה" קובע שלממשלת מעבר (המכונה בחוק "הממשלה היוצאת") יש כל הסמכויות של ממשלה רגילה. חוק בתי המשפט אף מבהיר בחדות את הצורך ברציפות פעולתה של הוועדה לבחירת שופטים.

אך הנה, בשנת 2005, פרץ מאבק בין שרת המשפטים ציפי לבני לבין העליון בעניין מינויה של רות גביזון. במהלך תקופה זו הפכה הממשלה לממשלת מעבר. בשלב זה הנפיק בית המשפט העליון פסק דין בעניין הרכבה של מועצה דתית, שבו הופיעו אמרות אגב של השופטת אילה פרוקצ'יה שלפיהן ממשלת מעבר צריכה להימנע ממינויים, "אלא מקום שיש באיוש תפקיד מסוים צורך חיוני של ממש".
ומי קובע מתי יש "צורך חיוני של ממש"? ברור. המשפטנים ובראשם בית המשפט העליון, שעניין המינויים עבר לשליטתו. ומינוי שופטים, כך מסתבר, אין בו "צורך חיוני של ממש". וכך נמנע הדיון בעניינה של גביזון.

מקרה גלנט
הבה נתעלם מניגוד העניינים שבו היה נתון העליון בפסיקה זו, ונתמקד בנזקיה, כאשר התוצאה הבלתי נמנעת הייתה עיכוב ממושך במינויי שופטים. כיום נשמעות טענות על כך ששר המשפטים יריב לוין אינו מכנס את הוועדה לבחירת שופטים, המינויים מתעכבים ותפקוד בתי המשפט נפגע. הטענות מוצדקות, אך יש לזכור את העיכובים הקשים במינויים (לרבות מינוי שופטים) שגרם העליון בנימוק שאין זה סביר למנות בתקופת ממשלת מעבר ואת הנזקים שנגרמו עקב כך.

עילת הסבירות שימשה לפסילת מועמדים מחמת דופי כלשהו שנמצא בעברם, שיכול להשתקף אפילו בהתבטאות פסולה או לא ראויה של המועמד. דוגמה בולטת היא יואב גלנט, שהצטיין בתפקידו כמפקד פיקוד הדרום ובמבצע עופרת יצוקה נגד רצועת עזה. בספטמבר 2010 החליטה הממשלה למנותו לרמטכ"ל. לא אפרט את מה שהתרחש סביב מינוי ראוי זה. בין השאר הועלתה טענה שפלש לשטח ציבורי וסלל בו שביל. הוגשה כמובן עתירה לבג"ץ נגד המינוי. הוחלט שלא להמתין להחלטת בג"ץ, והמינוי ירד מהפרק.

שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 2014, התנהל מבצע צוק איתן. היה זה המבצע הכושל ביותר מאלה שנוהלו נגד רצועת עזה. הוא נמשך 50 יום. נהרגו בו 68 חיילים, ונפצעו למעלה מאלף. זאת בצד אזרחים שנהרגו ונפצעו. הנזקים הכלכליים היו אדירים. השאלה היא: האם לא היו מושגות תוצאות טובות יותר והאם לא היו נחסכים חיי אדם אלמלא עילת הסבירות שהביאה להכשלת מועמדותו של גלנט לתפקיד רמטכ"ל?

הפרדוקס הוא כמובן שגלנט, שמינויו לתפקיד רמטכ"ל נכשל מחמת "חוסר סבירות", מכהן כיום כשר הביטחון, ובתפקידו זה הפך, לפחות לפרק זמן, לחביבם של תומכי מערכת המשפט, שאף יצאו בהמוניהם כדי לגונן עליו. אין זה המקרה היחיד שבו נפסל (או ירד מהפרק) המועמד שהממשלה ראתה כראוי ביותר לתפקיד מפתח. לכל אדם יש תחליף, אך ההחלפה עלולה להיות כרוכה במחיר – לפעמים כבד.

ולבסוף, ביטול עילת הסבירות או צמצומה לא יפגע בדמוקרטיה ולא ימנע ביקורת שיפוטית ראויה בעילות אחרות דוגמת שיקולים זרים או הפליה. הסכנה לדמוקרטיה בישראל קיימת, אך היא מצויה במקומות אחרים. ישנן גם לא מעט פעולות מזיקות של הממשלה הנוכחית שראוי להיאבק בהן. עילת הסבירות איננה אחת מהן.