כל שבוע כאן, בארץ שהובטחה לנו לפני הרבה מאוד שנים, הופך קשה מקודמו. הרוחות סוערות, הכעס גדול, הטבעת סביב כל מי שפשוט רוצה לחיות פה בנחת מתהדקת ומקטינה את קוטרה. ניסיתי לשים את זה בצד, לפחות לפרקים, להאמין שכמו שהבורסה נוטה לתקן את עצמה כך גם אנחנו. שאחרי גלי הזעם הגדולים והוויכוחים בין החושבים אחרת, יגיע איזה רצון למצב ביניים מאוזן יותר. זה לא קרה, וכבר אי אפשר להישאר מנותק רגשית ממה שמתחולל סביבנו. לא משנה כמה מנסים, אגב.
בואו נתחיל בציר זמן קצר. בשבוע שעבר, אושרה בקריאה ראשונה הצעת החוק לצמצום עילת הסבירות. הקואליציה זכתה בעוד נקודה משלה, האופוזיציה מחתה והוצאה מהמליאה בקריאות שבר צפויות למדי. וכמתבקש, הניצחונות הקטנים גדולים הללו לא עושים טוב לבכירים בקרבה, לרבות עימות בין יו"ר העבודה מרב מיכאלי לראש האופוזיציה יאיר לפיד, משכינתה אותו "טינופת, גבר לבן פריבילג" במהלך דיון על הצעת החוק לקידום הנשים בישראל.
מן הצד השני, גם בקואליציה לא רווים נחת. אלפי מפגינים פקדו מוקדים רבים ברחבי הארץ ביום הקריאה הראשונה, ביניהם קפלן, נתב"ג ובתים של חברי מפלגת השלטון, ודרשו לעצור לאלתר את הדהירה לכיוון רפורמה חד צדדית. הלחץ המופעל על ראש הממשלה בנימין נתניהו לא פוסק, המוחים לא מתכוונים לוותר, ובית הנשיא נותר נטול משאים ומתנים כי זה הוכח כמהלך לא אפקטיבי בלשון המעטה.
השבוע חשתי, אולי לראשונה, את מבחן הזהות הזה שאנחנו נדרשים לעבור. קצת כמו בגיל ההתבגרות, במהלכו היינו חייבים להחליט מי אנחנו, על אילו ערכים חונכנו, וכיצד נשלב בין כל האלמנטים הללו לכדי אישיות לכידה ועצמאית. אז בדיוק כך, רק ברמת המדינה. גילוי נאות: ההתפכחות הזו כואבת, והעיתוי – אפילו יותר.
הכל התחיל מדיון מקרי שערכתי ליד התמי 4 בעוד הפסקת קפה. הבהרתי, בפעם המיליון בערך, שבסוף עלינו להישאר כאן ביחד, ומה חשוב כל המאבק אם בסיום התהליך אף אחד לא יצליח לסבול את זה שלידו, במידה והוא חושב אחרת כמובן. כרגיל, הוספתי שאני מתכננת לבלות כאן את חיי, בארץ שלי שאני כל כך מחוברת אליה, באופן פיזי כמעט. המבט שהתחלתי לקבל לאחר הצהרה מסוג זה הפך בעת האחרונה ללא ברור, מתהייה של "למה?" ועד להבעת תמיכה על ההצהרה הלא מובנת.
התחוור לי שיותר מדי אנשים כבר לא רואים את עתידם במדינה כמו פעם, ושהבינאריות הזאת של להיות כאן או במדינה אחרת נוטה לכיוון הנדידה. זה אחד הדברים הקשים שאנחנו חווים עכשיו, ובואו נשים את התמורות המשפטיות בצד, שאני מניחה שרובנו רוצים שיקודמו בסיוע שני הצדדים למען יאריכון ימינו יחד. תחשבו איזה נורא זה.
לא מעט צעירים בשלבי החתונה והילדים כבר מיואשים כאן. ישראלים בני 30 לערך. זה לא אמור לקרות. ייאוש אינו נחלתם של אלו שמנסים למצוא אולם ליום חגם או בוחרים עריסה לרך הנולד. אין מצב. לצערי, זה בדיוק מה שקורה, ותנו לי לומר לכם משהו שלמדנו על בשרנו: הייאוש מדבק.
קרב שאין בו מנצחים
אין לי פתרון ישים לגבי הלך הרוח במדינה חוץ ממה שאמרתי בטוריי הקודמים. אין מנוס מביחד, אין סיכוי שהרפורמה תעבור ומתנגדיה יעברו על כך בשתיקה, אין סיכוי שהיא תיגנז ותומכיה יעברו על כך בשתיקה. אנחנו בכביש ללא מוצא כבר כל כך הרבה זמן, כך שזה מרגיש שגרתי כמו חלה עם שניצל בשישי או שנת צהריים בשבת. המצב מצער, וכל עימות רק מקרב אותנו לקצה כחברה מלוכדת (בעיקר בצרות קולקטיביות אבל אנחנו יכולים יותר).
אני לא רוצה שהאפשרות לבנות פה בית תיראה כמו החלטה אמיצה במקרה הטוב, או חסרת אחריות במקרה הרע. משפטים כמו "הדמוגרפיה תנצח" או "הרפורמה תנצח" יכולים להתברר כבדיה אם כל אחד מהמגזרים בישראל יהיו יצרניים מספיק כדי להבטיח שהספינה שלנו תפסיק להתנדנד. אני מאמינה בכל לבי שיש פה עוד כמוני שהדאגה הקיומית הזו תפריע להם מספיק כדי להיות טובים בגזרתם, ושיחשבו שנייה לפני שיהפכו עוד אדם למוקצה מחמת מיאוס. בכל הצדדים. למבחן שלנו כחברה אין מועד ב', וגם אי אפשר להגיש ערעור. לא חבל?