לאחרונה עולים קולות מצד הקואליציה נגד היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב־מיארה, בגין אכיפה בררנית לכאורה בכל הקשור לגמישות כביכול העולה מחוות הדעת שלה, המכשירות את ההפגנות נגד פעולות הממשלה.
עיון בחוות הדעת מגלה כי היועצת המשפטית אומנם קובעת את הנורמה בדבר החופש להפגין, אך גם משאירה לגורמים בשטח את קביעת פרקטיקת המדיניות, ופרקטיקות אלה מבוצעות על ידי יחידות הסמך המבצעות. ומה קורה כאשר יש סתירה בין ערכי המדיניות הקבועים בחקיקה או במדיניות ממשלה ובין הפרקטיקות הנוהגות בשטח?
מחקרי מדיניות מתייחסים לסתירות בין הצהרות מדיניות מחד לפרקטיקות היישום של המדיניות מאידך במונח “צביעות מאורגנת”. השימוש במונח בולט בכל הקשור לפער בין ההצהרות ההומניטריות של האיחוד האירופי אל מול הפרקטיקות שלו הלכה למעשה בכל הקשור לעיצוב מדיניות הגירה ומקלט פוגענית כלפי מדינות כמו לבנון, תוניסיה, מרוקו, ירדן ומצרים.
“צביעות מאורגנת” היא הפער המערכתי בין השאיפה של האיחוד האירופי לפעול כשחקן נורמטיבי המסוגל לספק סטנדרט מתאים של הגנה בינלאומית, ובין השיטות הפוליטיות שהוא נוקט להבטחת גבולותיו מהגירה לא רצויה. מחקרי מדיניות בהקשר זה מעידים כי הצביעות הזו מאפשרת את הישרדות האיחוד האירופי.
בהקשר של משפט ופוליטיקה, רבים קווי הדמיון בין ישראל והאיחוד האירופי. המתח בין בית המשפט העליון ובין הכנסת ו/או הממשלה נובע מהיותה של ישראל חברה שסועה, ובה גם מיעוטים. הפער בין חוקי היסוד ההומניטריים ובין הפרקטיקות בשטח מאפיין את מדיניות ישראל זה שנים. הוא נובע מהמורכבות של הערכים השונים המאפיינים את הקהילות הרבות בישראל וממבנה האינטרסים.
לא פעם בוחרת מדינת ישראל לפעול במה שמכונה “צביעות מאורגנת", אבל דרך פעולה זו היא גם זו שמאפשרת למדינה לשרוד. בדרך כלל, עיצוב מדיניות ציבורית בדמות “צביעות מאורגנת” נעשה באופן הדרגתי. השינויים שמתרחשים נעשים באטיות - לעתים בצורה פורמלית: בחוקים או בפסקי דין, ולעתים בפרקטיקות בשטח, תוך העלמת עין או אפילו תוך קריצה של קובע המדיניות.
בחברות שסועות כמו ישראל היכולת לקדם מדיניות בהידברות שואפת לאפס בשל המחלוקות הרבות והאינטרסים השונים. מנגנוני “כאילו” הידברות רצויים, אבל יכולת ההצלחה היא קטנה. ואם הצלחה, אזי הדרגתית. וזה בסדר.
ממשלת נתניהו, על 64 המנדטים שלה, ביקשה לקדם מדיניות תוך שימוש בכלל הרוב של חבריה בקואליציה. לכאורה דמוקרטיה פורמלית במיטבה. בפועל, כשמדובר בישראל, הרי שהתנהגות זו נתפסת כשינוי פרדיגמה. יש לעצור את שטף החקיקה, להתמקד בשינויים הדרגתיים ולהבין ש”הצביעות המאורגנת” בישראל חוגגת.
יש את הפשט ויש את הדרש. כלומר, יש את הפן הפורמלי ויש את הפן הלא פורמלי. והפן הלא פורמלי בישראל חזק. וככזה, בישראל, התעצב מקומו של בית המשפט העליון כמשתתף בתהליך הפוליטי עוד מקום המדינה. זה נעשה בזהירות, עקב בצד אגודל.
נכון, משנה הזהירות שנקט בית המשפט העליון בעשורים הראשונים הופר, ויש להחזיר עטרה ליושנה. אבל הדרך אינה עוברת בדחיקת בית המשפט העליון מהתהליך. דרך כזאת נתפסת כשינוי פרדיגמה. ההתעקשות עליה תפורר את ישראל.
הכותב הוא מומחה למדיניות ציבורית ומשפט ציבורי באקדמית תל אביב־יפו ופרופסור אורח באוניברסיטת קטניה, סיציליה, איטליה