לקהל שיוצא מדי שבת להפגין למען הד־מוק־רט־יה יש לא רק עיתונות אוהדת שתספק לו תסריטי בלהה על הרפורמה, אלא גם מורי דרך אינטלקטואלים, שאפשר לקרוא להם האידיאולוגים של התנועה. אלה, גם אם אינם מוּכרים בהכרח למפגין מהשורה, הם בעלי חשיבות קריטית, שכן הם המנסחים של הטיעונים המרכזיים נגד הרפורמה, שאחר כך מתגלגלים דרך העיתונות אל משתמשי הקצה, בהפגנות, בשיחות בסלון וברשתות החברתיות.
מה שנעלם מעיני רוב מפגיני קפלן, וכנראה גם מרוב העיתונאים הפועלים לעודדם, הוא העובדה שהאידיאולוגים הראשיים של המחאה עצמם – פרופ' יניב רוזנאי, פרופ' מרדכי (מוטה) קרמניצר, פרופ' ברק מדינה, ומעל הכל השופט פרופ' אהרן ברק – אינם מאמינים בדמוקרטיה כלל. למעשה, ארבעתם הקדישו מאמצים גדולים כדי לנסות לעקר אותה מעיקרה – ריבונות האזרחים.
יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמדי/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
קחו למשל את פרופ' קרמניצר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה והאוניברסיטה העברית. לאחרונה פרסם קרמניצר מאמר ב"הארץ", הדוחק בבג"ץ לפסול את חוק היסוד המגביל את תוקפה של עילת הסבירות, אם זה יעבור בכנסת. וכך כתב: "הכנסת אינה מוסמכת, בשום פורמט ובשום רוב, לערער את היסודות הערכיים, הבסיסיים והעילאיים שעליהם כוננה המדינה, ובהקשר שלנו - השיטה הדמוקרטית. על אחת כמה וכמה אינה מוסמכת לעשות זאת הקואליציה הנוכחית שבראשה עומד נאשם בפלילים, ושהרכבה האנושי המפוקפק עד כדי בושה שולל ממנה כל סמכות מוסרית. בית משפט הראוי לשמו לא יוכל לעמוד מנגד".
קרמניצר אומנם אומר שהוא מבקש להציל את "השיטה הדמוקרטית", אבל הוא מבטל כלאחר יד את עיקרה: הרעיון שהאזרחים ריבונים על גורלם, באמצעות נציגיהם, ושאין שום סמכות מעליהם. הציבור, לפי קרמניצר, אינו רשאי לקבוע מה יהיו הערכים של מדינתו, כי יש אנשים אחרים שכבר החליטו בשבילו מהם היסודות הערכיים שעליהם קמה המדינה, בלי שהיא עצמה ידעה זאת. היא סברה, בתמימותה, שהיא דמוקרטיה, ועל כן מושתתת על העיקרון האומר שממשלות "שואבות את כוחן המוצדק מהסכמת הנמשלים" (בניסוח המפורסם של תומס ג'פרסון במגילת העצמאות של ארה"ב).
בכלל, בחירות הן לא עניין חשוב במיוחד בעולמו של קרמניצר, ותוצאותיהן לא מספקות שום "סמכות מוסרית" - על אחת כמה וכמה כשהציבור הנבער בוחר "הרכב אנושי מפוקפק", שלא בא מהר הצופים ושלא אושר על ידי הפרופ' מראש - כנהוג במועצה הדתית העליונה של איראן.
כמה קרמניצר מתעב את הדמוקרטיה? הנה עוד דוגמה. לפני שנים אחדות פרץ ויכוח בינו לבין פרופ' רות גביזון המנוחה על האופן שבו צריכה להיות מוכרעת המחלוקת על עתידם של חבלי יהודה ושומרון. קרמניצר טען שהשאלה היא משפטית, שכן הכיבוש אינו חוקי, ולכן בית המשפט, ולא הציבור, צריך להכריע בעניין. מי זה בכלל הציבור הזה שהוא חושב שיוכל להתערב בשאלות שיכריעו את גורלו ועתידו? סתם "הרכב אנושי מפוקפק" שמוטב לו שיישב בשקט מחוץ לחדר המנהל, עד שיודיעו לו אדוני הארץ מה החליטו בשבילו.
או קחו למשל את פרופ' יניב רוזנאי החרוץ, שהפשיל שרוולים וירד מהקתדרה אל התקשורת ולרשתות החברתיות כדי לספק תחמושת למתנגדי הרפורמה. האנשים ששותים בצמא את טיעוני רוזנאי ואת דבריו בתקשורת לא תמיד טרחו לברר על מה יצאה תהילתו האקדמית. לו עשו זאת, היו מגלים שהוא סבור שכוחו של בית המשפט בישראל עדיין קטן מדי ושנותרו יותר מדי סמכויות בידי נבחרי ציבור - ולכן יש צורך דוחק לעקר את הכנסת ולהגביל גם את יכולתה לחוקק חוקי יסוד.
רוזנאי הוא אחד הבולטים בעולם, אם לא הבולט ביותר, מבין מקדמי התיאוריה האנטי־דמוקרטית המוזרה המכונה "תיקון חוקתי שאינו חוקתי". זו תיאוריה המבקשת להרחיב את סמכותם של בתי משפט, כך שבעצם יקבלו זכות וטו על האפשרות של נבחרי ציבור לעצב את החוקה. בדמוקרטיות ליברליות בתי משפט יכולים להפעיל ביקורת חוקתית על חוקים בשם החוקה, שקבע העם באמצעות נבחריו. רוזנאי רוצה שתהיה לבתי המשפט סמכות שהיא גם מעל החוקה, בשם משהו מסתורי ומופשט שנקרא "עקרונות היסוד של השיטה", שרק משפטנים יוכלו לומר לנו מהם.
חשיבותו של רוזנאי אינה מבוטלת כלל. בזירה הישראלית הוא ממשיך דרכו החשוב ביותר של אהרן ברק, מפני שהוא מספק את ההצדקה התיאורטית לצעד הבא שמהפכת ברק ממילא חותרת אליו לצורך השלמת הפרויקט של החלפת ריבונות האזרחים בריבונות השופטים: התיאוריה שלו סוללת את הדרך להצדקת פסילת חוקי יסוד בידי בית המשפט.
בישראל שוררת כבר עכשיו שיטת משטר שאין לה אח ורע בין הדמוקרטיות המתוקנות. פרופ' שלמה אבינרי, איש תנועת העבודה, כינה אותה "בג"צוקרטיה", משום שבישראל – יחידה בין הדמוקרטיות – אין שום גבול לכוחו של בית המשפט, שביטל בפועל את הפרדת הרשויות, ואין כל בלם או איזון של ממש אל מולו. בעיני רוזנאי זה לא מספיק. הוא רוצה לקחת גם את האפשרות לעצב את שיטת המשטר מהעם ולהעבירה למלכים הפילוסופים בבית המשפט.
ובאשר לפרופ' אהרן ברק עצמו, סלידתו מהדמוקרטיה היא מן המפורסמות שאינן צריכות הוכחה. זה הרי מפעל חייו. את המחיר על הנחישות שלו לכפות את שלטון השופטים על כולנו התחלנו לשלם עכשיו, וכנראה נשלם עוד שנים ארוכות, בריב אחים נורא שעלול עוד לגלוש לאלימות – אם לא יפרק עוד קודם את תשתית קיומנו המשותף. זה אותו ברק שקבע שבכל הדילמות הערכיות היסודיות ביותר צריכים להכריע שופטים, ושעליהם לעשות זאת לא לפי ערכיו של הציבור, אלא לפי ערכיו של החלק "הנאור" בציבור בלבד.
או קחו למשל את פרופ' ברק מדינה, לשעבר רקטור האוניברסיטה העברית, שבה גם אני חבר סגל. זו האוניברסיטה שהסנאט שלה החליט לאחרונה להשבית את המחקר והלימודים אם תעבור הגבלת עילת הסבירות בקריאה שנייה ושלישית. פרופ' מדינה היה סבור שבית המשפט היה צריך לבטל בפועל את תוצאות הבחירות שנערכו בישראל במרץ 2020, ולאסור על נתניהו להקים ממשלה - זאת אף שחוק יסוד "הממשלה" מתיר לראש ממשלה לכהן גם תחת כתבי אישום.
לאחרונה פרץ ויכוח ביני לבין פרופ' מדינה ברשימת האי־מייל של מדעי החברה. הוויכוח עסק בעילת הסבירות המורחבת הנהוגה בישראל, שאין דומה לה בשום שיטת משפט מערבית אחרת. אבל לא גופו של הוויכוח חשוב כאן (הדברים פורסמו בחשבון הפייסבוק של משה הלינגר למתעניינים). חשובה בעיניי מכל הפרטים הייתה הדרך שבה תופס פרופ' מדינה את המחלוקת ואת האופן שבו היא תוכרע. "עלינו להניח", כתב מדינה, "שלא נצליח לשכנע זה את זה. העיקר כמובן אינו אנחנו הפרטיים, אלא הציבור שאת דעותיו אנחנו בקירוב משקפים... יש כאן מסלול התנגשות ברור. המחנה שאני שייך אליו לא יוותר. יישפך גם דם (רק של המחנה 'שלי'). זה כבר החל לקרות למרבה האסון בימים האחרונים, ועוד יימשך כך בשבועות הקרובים, ובהסתברות לא קטנה יהיו גם הרוגים (מהצד 'שלי'); ואם נפסיד, ניישם את תיאוריית הניידים שלך (כלומר יעזבו את הארץ - ג"ט). המחנה 'שלך' גם הוא לא מוכן לוותר, ויראה בהפסד ביטוי לכך שאין לו השפעה על גורלו ('אזרחים סוג ב'')".
מה, אם כן, אפשר לעשות במצב כזה, מדינה שואל? "הדבר העיקרי שיש לדעתי לעסוק בו כעת", הוא משיב, "הוא מה עושים אחרי שהסכמנו שאיננו מסכימים... אני כותב את זה לא כדי להתנצח, אלא כי כמו רבים אני מאוד מודאג ובעיקר כי אני לא בטוח מה התשובה. והיעדר תשובה משמעותו איומה".
יש להודות למדינה על כנותו, ואני אומר זאת בלי שמץ ציניות. אבל מהדברים ברור שדרך אחת להכרעה - הדרך הדמוקרטית של קיום הצבעה וקבלת דעת הרוב - לא נראית למדינה מתאימה. אני תוהה כמה מפגינים בקפלן מבינים שהנהגתם הרוחנית שלחה אותם להילחם לא רק נגד רפורמה דמוקרטית, ולא רק נגד תוצאות הבחירות, אלא כנגד הדמוקרטיה עצמה, שאת שמה הם נושאים לשווא, בדקלום קצבי.
הכותב הוא היסטוריון ושדרן בגלי ישראל