ביום שני האחרון, נפל דבר במדינת ישראל. אני אפילו לא מדברת על מהות החוק לצמצום עילת הסבירות, שעלול להביא עמו לא מעט תרחישים הרבה פחות רצויים, וגם לא על העובדה ש־64 חברי קואליציה בחרו להתעלם ביודעין מההשלכות הללו. אני מדברת על רגע אחד אחרי, שהוכיח שאין דבר החשוב יותר מאצבע בעין – התמונה הצינית במקרה הטוב ומעוררת התדהמה במקרה הרע של כמה מהשרים וחברי הכנסת הבולטים ביותר בליכוד.
ככה פשוט. סלפי של אחרי, בפרצופים מחייכים ובמבט צופה לבאות. נכון, אלו תוצאות ההצבעה. האופוזיציה יצאה מהאולם והותירה מצב של 64:0. היו בחירות, הימין ניצח, מסתבר שהרבה מתומכי הימין הם גם תומכי הרפורמה למרות שהיא לא הוזכרה במצע המפלגות וזה בסדר. הכל צפוי והרשות (השופטת) נתונה.
אבל למה בצורה כזאת? תמונה שכל מטרתה היא לשמוח לאיד, להצביע לכיוון הנגדי ולצחוק בפרצוף השייכים אליו, לומר לצד השני 'אנחנו פשוט לא מקשיבים לכם, וזה גם לא מעניין אותנו'. ההתעלמות הקשוחה הזאת ממאות אלפי המפגינים, אלו שכרתו ברית עם המדינה ומרגישים שהיא חומקת להם מבין הידיים, המבוגרים שראו את כל מלחמות ישראל וכעת תוהים מה יותירו לילדיהם, הילדים שלא מבינים למה הוריהם כל כך מודאגים, הסטודנטים, הרופאים, הלוחמים, צוותי האוויר, הצעירים שבדיוק מתחילים לבנות כאן את חייהם, ביניהם גם מצביעי ימין. כל הישראלים מן העבר השני של הנהר, שהקרקע מרגישה להם כמו בריכת כדורים שמומלץ לא לצעוד בה בביטחון. אגב, זה נכון גם אם החרדה האיומה הייתה המצאה מוחלטת, והיא לא.
התמונה הזו, שהיא כאילו פרט שולי בעניין, הראתה מה חשוב באמת: ניצחונות פוליטיים, התכתשויות מיותרות, תחושת ה'אני בעל הבית'. זהו. גם אמירות של "פנינו להסכמה" לא עובדות כשרואים את האופוריה האדירה, ביום בו ההפגנות עלו על גדותיהן ומעכו את הלב שלי, ושל כל מי שעוד מאמין שאנחנו חייבים ללמוד לחיות כאן ביחד.
אני מודה שבעיקר התאכזבתי. מעודד לשמוע שגם בתוך הליכוד קמים כעת קולות אחרים, שמבינים את שורש הסיפור, ביניהם יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, שטען היום כי הוא לא מבטיח תמיכה בהמשך החקיקה. לצדו היה גם הח"כ החדש יחסית אלי דלל, שהבהיר – המהלכים הבאים יתבצעו רק בהסכמה רחבה באמת. ועדיין, הרגעים המשועשעים במליאה בתום ההצבעה מנמיכים את הציפיות מאיזשהי צעידה למרכז זירת האגרוף. מינימלית ככל שתהיה.
צום קל?
מה עוד קרה השבוע, הקשור לתמונת המריבה, רק הפוך? תחילת צום תשעה באב. זה באמת היה משעשע, כמעט סוריאליסטי. רבים מהשרים וחברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה כאחד, ביקשו לשים סוף לאמירות המפלגות והמשסעות, והזכירו לנו שבית המקדש הראשון והשני נחרבו בגלל שנאת חינם. ממש חינם, בלי עמלות. וכמו שלא מתנצלים ביום כיפור, בהנחה שאם עשית משהו פחות נחמד תאמר סליחה באותו רגע ולא תשתמש בעיתוי להתנצלויות בהקפה, כך לא מבקשים פיוס בתשעה באב, ונהנים מחילופי מהלומות בשאר 364 הימים האחרים. הם משוועים להפוך בעצמם לסימן האחדות? זה הזמן להוכיח זאת הלכה למעשה. אם לא, כדאי לוותר גם על האזכור של התאריך השורשי כל כך.
קשה לדעת אם הסנונית הראשונה בדמות אדלשטיין ודלל תהיה התחלה של גל התנגדות מתוך מפלגת השלטון. מה שבטוח הוא שטובת האזרחים, לפחות על פי הסלפי המדובר, לא ניצבת בראש סדר העדיפויות. כשמחברים אותו לאיחולי ה"אחים אנחנו", דבר אחד ברור: אם נבחרי הציבור לא ידאגו לאחד בינינו, זה חייב, אבל חייב להיות התפקיד שלנו. הזכרתי כבר את היום שאחרי הרפורמה, אבל צריך להבין שכשתתחלף הממשלה ביום הבוחר, גם אם תוחלף בעוד ממשלה ימנית, אנחנו צריכים להסתכל אחד על השני, שונים ככל שנהיה, ולא לשנוא. במידה ונשחרר את הרסן וניתן לתמונה הזאת לחלחל לתוכנו, תשעה באב הזה יהיה האחרון בו עדיין חלמנו על יחד.