איך, למען השם, ניתן לקדם אחדות בעם ולכידות חברתית כשילדי ישראל מתחנכים בארבעה מסלולים, נפרדים לחלוטין זה מזה? מובן שבשנותיה הראשונות של המדינה, ובשם הפלורליזם וההכלה, אִפשר הממסד דאז לחנך את ילדי ישראל במסלולים נפרדים ומקבילים, שלעולם אינם נפגשים. זאת, במסגרת החינוך הממלכתי, הממלכתי־דתי, החרדי והערבי. וזה מבלי להזכיר את החינוך הפרטי, שהוא סוגיה בפני עצמה.
בהסתכלות חטופה על תמונת המצב, מצד אדם שאינו מעורה בנעשה במדינת ישראל, מזכירה השיטה סגרגציה במקום הכלה ופלורליזם, אולם עבור מי שמכיר את השוני המאפיין את הקהילות השונות בישראל ואת ההיסטוריה, ניתן לבחון ביתר הבנה, ואף במידה לא מבוטלת של התפעלות, את השיטה שהונהגה אז במטרה לאפשר מקום לכל תרבות, דרך חיים ואמונה. הבעיה היא שבחלוף השנים ההכלה הזו קיבעה, למעשה, את ההפרדה וממשיכה לעשות זאת, ביתר שאת, גם כיום.
ילדה בביר אלמכסור, כפר בדואי בצפון הארץ, לדוגמה, שייתכן כי אביה משרת בכוחות הביטחון (וגם ייתכן שלא, שכן שירות צבאי בקרב הבדואים הוא התנדבותי), תגדל בכפר, תוך שהיא לומדת בבית הספר היסודי, החטיבה והתיכון עם ילדים וילדות נוספים מהכפר - בדואים מוסלמים כולם - בערבית, ומבלי שתיחשף לילדים בני גילה שאינם בדואים. גם אם אותה ילדה תתנדב לשירות הלאומי בתום לימודיה, כפי שעושות מדי שנה כמה אלפי נערות ערביות במדינה, הרי שהיא תבצע את שירותה עם נערות בדואיות נוספות ולא תיחשף גם אז לבני גילה היהודים.
רוב הסיכויים שהיא גם תתחתן עם גבר בדואי או ערבי מוסלמי בישראל ותגדל את ילדיה באופן דומה, כך שמידת חשיפתה ליהודים במדינת ישראל תוגבל למפגשים אקראיים בבתי חולים ו/או במרכזי הקניות הגדולים יותר. בהיעדר הצורך שלה לתקשר יותר מדי עם ישראלים דוברי עברית, גם השימוש שלה בשפה יהיה מוגבל, וזאת בהנחה שהיא למדה את השפה היטב מלכתחילה. בשנים האחרונות, רמת ידיעת השפה העברית בקרב בני נוער ערבים במדינה הופכת גרועה יותר משנה לשנה.
נפרדים גם בצבא
בהקשר זה, במידה שנבחר ציבור כלשהו יחליט לעמוד מעל דוכן הנואמים במליאת הכנסת מחר ולהכריז על כך שכלל ילדי ישראל ילמדו מעתה בשפה העברית במטרה לאפשר לכולם נקודת זינוק שוויונית - לכל הפחות ברמת ידיעת השפה והכישורים - הרי שללא ספק ימהרו נבחרי הציבור הערבים להזדעק על האפליה האיומה והניסיון להעלים את התרבות והשפה הערבית. זאת, גם אם יוכרז שתלמידים ערבים ילמדו את השפה הערבית, ספרות ערבית ואף לימודי אסלאם באופן מאוד אינטנסיבי וברמה גבוהה.
בהקשר דומה, ילד חרדי בבני ברק ככל הנראה לעולם לא יפגוש בבן גילו שאינו חרדי, שכן המסלול החינוכי שלו קבוע ומופרד באופן כמעט הרמטי. מדוע כמעט? משום שישנן מסגרות, מעטות מאוד אך קיימות, שמאפשרות ואף מעודדות חשיפה לחלקים שונים בחברה הישראלית. עם זאת, על פי רוב, ההפרדה היא מאוד משמעותית, מאוד אפקטיבית ומונעת כמעט כל פתח להידברות, הכלה, הבנה והכרת ה"אחר", באשר הוא.
אם אותו ילד חרדי יבחר לשרת בצה"ל, תופעה מבורכת שקיימת ביתר שאת בשנים האחרונות וראויה לכל שבח ועידוד, הרי שגם בצבא המסלול מותאם לאורח החיים החרדי, ולפיכך היחידות המגייסות חרדים יהיו מופרדות. כלל, העשייה ההתנדבותית המפוארת שמתבצעת על ידי רבים בקהילות החרדיות, דוגמת גמילות חסדים, יד שרה, איחוד הצלה ועוד, מאפשרות אומנם התחככות עם ציבור שאינו חרדי, אולם מאפשרות בדרך כלל מעט חשיפה לעומק ומעט חיבור רגשי שיש בו כדי למוטט חומות ולאפשר הבנה וקבלת "האחר", מתוך מקום של כבוד הדדי.
עזבו עכשיו דמוגרפיה
הדבר נכון גם מהצד השני, שהרי ילדים שגדלים במסגרות חילוניות, ואף דתיות שאינן חרדיות, כמעט אינם נחשפים לציבור החרדי כלל. זאת, למעט מכיסוי תקשורתי, שעל פי רוב נוטה להדגיש את השלילי ולהתעלם מההיבטים הפחות "צהובים". כך נוצרים ומתקבעים סטריאוטיפים איומים, מעוותים ועמוקים שקשה להפריכם, בעיקר כשמאוד קל לשנוא את מי שאנו פשוט לא מכירים. המדינה אינה מאפשרת מספיק הזדמנויות ובמות להעמדת הסטריאוטיפים במבחן המציאות, ומה שרחוק מהעין גם נותר רחוק מהלב, בעיקר כשנבחרי ציבור מעודדים אג'נדה של פירוד, שיסוי והדגשת השוני במקום הדומה.
גם אם אורחות החיים של אוכלוסיות שונות במדינה אינם מאפשרים אינטגרציה מלאה בחינוך, ומחייבים מסלולים מופרדים (כמו לדוגמה הפרדה בין בנים לבנות בחינוך החרדי), הרי שהכמיהה למידה מסוימת של לכידות חברתית מחייבת חישוב מסלול מחדש. זאת משום שזהו המסד המתחייב להמשך חיים משותפים בני קיימה, עוד לפני השיח על דמוגרפיה, על שירות צבאי או לאומי, על קצבאות המעודדות ילודה, על הנזק של המשך מימון ללימודים נעדרי מקצועות ליבה ועל רפורמה משפטית ועוד ועוד.
כיצד ניתן - אם בכלל - ליצור את המסד הבסיסי, הראשוני הזה, שיספק לכל הפחות הזדמנות להכרת ולהוקרת "האחר", גם אם ישנם חילוקי דעות? רק על ידי הכנסת מרכיב מחייב של מפגשים מובנים ומודרכים על ידי מיטב אנשי המקצוע בין ילדים ובני נוער. לא באופן ספורדי ובמידה שמנהל/ת בית הספר בוחרים בכך, אלא כתנאי למימון מטעם המדינה - במסגרות זמן קבועות ומשמעותיות המוכתבות מלמעלה ומאפשרות שיח ואינטראקציה (משחק בגילים רכים ודיון וחקר בגילים בוגרים יותר), שתהפוכנה להיות חלק בלתי נפרד מהחינוך שמעניקה המדינה לכלל ילדי ישראל.
לא מדובר בצעד מורכב מדי, אך גם לא חזון אחרית הימים. נדרש מעט אומץ לב פוליטי ונכונות לעמידות בפני רעשי רקע. זהו ללא ספק אתגר לא מבוטל בהינתן המציאות של היום, אך יעד ראוי, ערכי, חשוב ואסטרטגי עבור כולנו.
הכותבת היא ח"כית לשעבר מטעם כחול לבן, ומכהנת כיו"ר פורום הנשים בקונגרס היהודי העולמי