יש מילים שאין צורך להסבירן. הן מדברות בעד עצמן. כך גם מושגים, ביטויים, רגשות מסוימים. למשל המילה – שנאה. באנציקלופדיה העברית הנושנה לא מצאו לנכון להקדיש לה ערך. לעומת זאת, בוויקיפדיה דווקא נמצא ערך מורחב – וייאמר זאת לזכות האנציקלופדיה המקוונת: "שנאה היא רגש עז של דחייה, התנגדות, שלילה, אויבות או אנטיפתיות אינטנסיבית כנגד יחיד, קבוצה, חפץ או רעיון.
"המשרד לא ערוך": השר ארבל נגד שר החוץ והשר למסורת
מנהלת רשות החברות לנתניהו: "התבטאויות אמסלם פוגעות בשירות הציבורי"
השנאה קשורה לעתים קרובות לתחושות של כעס, סלידה ועוינות כלפי מושא השנאה, אשר מעוררות רצון להתרחק ממנו או להרע לו. אנשים שחשים שנאה כלפי אדם אחר, לא מאמינים שאפשר לשנות את היחסים איתו, או את האדם בעצמו, ולכן היא מכילה בתוכה רצון לפגוע ואף להעלים את האדם השנוא". באתר של "יד ושם" נאמר על השנאה כי היא "רגש שמהותו רצון לפגוע או להשמיד את מושא השנאה או רצון שמושא השנאה ייעלם". הדברים נכתבו כמובן בהקשר של האנטישמיות הנאצית.
ב־1983, עם דמדומי שלטונו של מנחם בגין, פרסם הסופר המנוח אהרן מגד מאמר ב"דבר" שכותרתו "על השנאה", ובו כתב, בין השאר, כי "מה שמבעיר בערות בעם היא השנאה, זו שהיא נחלת רבבות... אינה יודעת גבולות פוליטיים. אם במאזניים תישקל - כף ימין לא תכריע את כף שמאל. מפחיד לעתים לראות אותה עין בעין... פניה המכוערים של השנאה - ההגזמה שתכליתה ללבות את השנאה... השנאה אינה סובלנית כלפי מה שהוא פחות ממנה. להתנגד – זה פחות מדי, צריך לשנוא".
נצרכנו לדיון קצרצר בנושא שנוא זה, לנוכח אדי הרעל שממלאים בימים אלה את החלל הציבורי בישראל. ביטויי רעל מוטחים משני הצדדים, אלה כלפי אלה, אנשי מחאה מול תומכי הממשלה, והאווירה הולכת ונעשית מחניקה מיום ליום, שלא לומר על סף פיצוץ. מה שהיה נכון לפני 40 שנה, נכון גם לזמננו, וביתר שאת. הפעם הזרז להעלאה לדיון את נושא השנאה היה עוד ראיון שנתן מי שמעורר יותר ויותר זעם כלפיו, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט. האיש שגדל בנחלת ז'בוטינסקי והתחנך כבית"רי על רעיון ההדר, הפך את עורו והדרו, והיה ליריב המר ביותר לממשלה המכהנת, שלא לומר שונאה הגדול.
בטרם נזכיר מה השמיע באותו ראיון בליל שבת, נפנה אל הקובץ החדש – "75 פנים למדינה יהודית", שבו ראש הממשלה לשעבר זורק למעשה לפח את מורשת ז'בוטינסקי, קורא לחזור ל"גבולות הטבעיים, אלה שחיינו בתוכם עד 1967", ואומר כי "הגיע הזמן לחדול מן הדמגוגיה השטחית, החלולה והלא־אמיתית על ירושלים השלמה", וכן "להקטין את הצבא ולצמצם אותו לממדים הנחוצים".
כשהאיש הפך לתבוסתן שכזה, מה פלא שהוא יוצא חוצץ נגד ממשלת הימין? ולכך נוספו שני רגשות - קנאה ושנאה. ראו את דברי הצביעות שלו באותו מאמר: "אני מאמין בכל לבי בישראל אחרת, שבה אפשר להתווכח בלי להעליב, להיות במחלוקת בלי להסית", וכו'. את זה אומר מי שהשמיע בליל שבת פניני לשון אלה: "אנחנו עכשיו במלחמה וצריך לנצח בה... אין פשרה עם פושעים אלה... יש כאן ממשלה של פורעים... ממשלת חורבן... יש פה חבורת פורעים ועמי ארצות, זוהמה ותיעוב"... כמעט אין מילה בלקסיקון המכוער שלא השתמש בה, כששני מארחיו אף מחזקים אותו: "הלכה המדינה".
לא מכבר סגרה, משום מה, פרקליטות המדינה את הבדיקה נגד אותו אולמרט שנפתחה בחשד שבשני ראיונות קודמים קרא ל"מלחמה כמו במלחמה" – בממשלה כמובן. הנתבע נאלץ להסביר בדוחק כי כוונתו למלחמה במסגרת החוק בלבד. הפטור שקיבל מהפרקליטות, הוא שמעודד אותו להמשיך בהסתה. כידוע, אין בישראל איש מוסרי יותר מאולמרט ואין ראוי ממנו להתראיין שוב ושוב, כדי לספק את סחורת ההשמצות נגד הממשלה והעומד בראשה. האיש שישב בכלא על שחיתות, הפך להיות המטיף הגדול למוסר ולמפרק הממשלה.
התופעה שאנשים ומנהיגים משנים את עורם אינה מיוחדת, בוודאי לא בפוליטיקה הישראלית. רבים וטובים שינו דעתם, מי מימין לשמאל ומי להפך. מי לחסיד שלמות המולדת ומי לתומך במדינה פלסטינית. אבל כאשר לכך מתווסף רגש שנאה בלתי נשלט - במיוחד שנאה עצמית, אי־שביעות רצון של אדם (אולמרט במקרה זה) מעצמו - נחצים הגבולות.
לא רק שהאיש הבלתי מוסרי מטיף ברוב צביעות למוסריות בחיינו הציבוריים, אלא שבהיותו מלבה השנאה והקרעים מספר אחת בתוכנו, הוא מטיל את האשמה על יריבו הפוליטי, מושא קנאתו. אולמרט ימשיך להתארח באולפנים, יוסיף להשמיע ברמה את משנת השנאה שלו, אבל הוא כבר קוריוז. אהרן מגד אינו עמנו, אבל כמה נכונים דבריו לימי שנאה אלה, שסופם מי ישורנו.