את עולם העבודה, על שלל רבדיו, יצא לפגוש בכמה צמתים בחיי. ראשית, כעובדת מן המניין מגיל 17 ועד לרגע בו אני כותבת את מילים אלה (מקדונלד'ס היה המקום הראשון שגרם לי להבין את ערכו של הכסף, לצד צפצופי הבאסקטים שעדיין שבים לזיכרוני בשיחות סלון).
"אמירה מקוממת": גוטליב עוררה סערה - בלשכת רה"מ גינו בחריפות
חוץ מלדאוג לתדמית התקשורתית - חברי הכנסת לא עושים שום דבר מיוחד
פעם נוספת במהלך לימודיי האקדמיים, בהם הבנתי הלכה למעשה כיצד צריכים להיראות ארגונים על מנת להטיב עם העובדים והלקוחות, ובעיקר במה כולנו טועים ולמה יש כל כך הרבה עובדים ממורמרים, לקוחות זועמים, וסכומים זעומים בסוף החודש. את נקודת המבט הנוספת על עולם העבודה אני מרוויחה ממש עכשיו, מצפייה מהצד בארגון שחוסר יציבות הוא שמו השני – משכן הכנסת, שנברא פעם כדי להיות היכל התהילה של נבחרי הציבור הישראלים.
אין חכם כבעל ניסיון, ואין מפיל אסימונים כסיכום ביניים של השבוע שעברנו. שר החוץ אלי כהן נועד עם שרת החוץ הלובית נג'לא אל־מנגוש, פגישה שהובילו לפיטורים מכוערים על ידי ראש הממשלה שלה למרות שהבהירה כי הדברים תואמו מראש. בעקבות החשש למשבר דיפלומטי הנחה ראש הממשלה נתניהו לאשר איתו כל פרסום וקיום של פגישה חשאית, וזאת חרף העובדה שלא ברור אם הסיפור הנ"ל היה ידוע למי מהצמרת הבכירה. הלאה.
השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הורה להגביל ביקורים לאסירים ביטחוניים, אחרי שמוקדם יותר השבוע קרא לא לשחרר יותר אסירים ביטחוניים "רכים", החלטה שנתקלה בהבעת חשש על ידי ראש השב"כ רונן בר. חברת הכנסת טלי גוטליב נכנסה גם היא לוויכוח האסירים ביטחוניים, וטענה שהשב"כ וצה"ל "עובדים אצל המחבלים והאסירים הביטחוניים". ותוסיפו לזה שבוע נוסף של התקפות חוזרות ונשנות על היועצת המשפטית לממשלה, שהדגישה שאיומים לא ירתיעו אותה. ותוספת קלה בדמות המינוי בו בחרה שרת ההסברה גלית דיסטל־אטבריאן עבור תפקיד הסמנכ"לית במשרדה, שעורר הדים.
ועוד משהו מוזר. היום פורסם שהזמרת המוכשרת קרן פלס היא הסיבה לניסיון הדחתו של יו"ר יד ושם דני דיין מתפקידו, רק בגלל שרעיית ראש הממשלה שרה נתניהו כעסה על החלטתו להזמינה להופעה בטקס יום הזיכרון בשל התבטאותה של פלס נגד הממשלה. ספרנו כאן תרבות, פוליטיקה, שואה, גבורה, ובקיצור – יותר מדי דברים שאף אחד לא חשב בעולם שיתאגדו יחד.
מחפשים עבודה? תחשבו שוב
אם הייתי תופסת אתכם במהלך חיפוש עבודה קדחתני, מה הייתם אומרים על מנכ"ל שמנהליו פועלים בניגוד לאג'נדה שלו? מפזרים חול בכל קרקע שהרגע עשו בה ספונג'ה, ומקפידים להזכיר שהם ישויות עצמאיות? איך הייתם מרגישים לו אותו מנכ"ל לא היה מסביר לדורשי שירותו מדוע זמני ההמתנה של החברה ארוכים כל כך, או מאיזו סיבה מתעסקים עובדיה בזוטות? כמה הייתם רוצים לעבוד בחברה בה הבוס מעניק יד חופשית להתערב לדמויות שאינן מעורות עד הסוף בפועלה של הפירמה? אני מרשה לעצמי להניח שזה לא מקום העבודה הראשון שהייתם קופצים עליו, גם בכפוף לתנאים סוציאליים נהדרים, רכב, חנייה, ואפילו אפשרות להביא את בעל החיים שלכם למשרד.
אני יודעת שארגון כמו הכנסת לא נשפט באותן כפפות של עבודה רגילה, ושכל כנסת מראשית המדינה לא רוותה נחת. מכניסה כוכבית של המצב הביטחוני שהמשיך להתחמם השבוע, סוגיה המלווה אותנו גם היא מה' באייר תש"ח ואף לפני. אחרי הסייגים הרבים, קשה לי להבין כיצד הארגון ששמו הקואליציה מצליח לעשות משהו, בעיקר סביב הרפורמה המשפטית, עם כל כך הרבה חורים, פערים וחילוקי דעות בין חבריה, ובאותה עת להישאר פופולרי על ידי מי שביקש שדברים ישתנו.
אז לא, הכנסת לא אמורה להיות נטולת מלחמות פנימיות וחיצוניות. היא לא חייבת להיות מושלמת או חפה מטעויות, וגם אינה יכולה להיות נטולת אינטרסים. אך את הזמן הרב כל כך המושקע במלחמות פנימיות, בתגובות אגרסיביות ובפרסומים שעלולים להרע את מצבנו בעולם, אפשר להחליף בשקט תעשייתי, בדיוק כמו בפרק הזמן הקצר הזה בין תוצאות הבחירות למהפכה המשפטית.
עת בה ניתן יהיה לעבוד עבור הציבור, גם אם למראית עין, ואולי לוותר על יציקת ליטרים של שמן לתוך מחבת עם מים ולחכות שהכל יתחיל לקפוץ החוצה. ואם נחזור לארגונים למען הסדר הטוב, זה מרגיש כאילו הארגון אליו אנחנו נושאים עיניים יותר מכל נמצא בסכסוך עבודה. סכסוך שמעמיד אותנו, הלקוחות, בסכנה שאין לנו דרך לפתור.