נוכח מה שמסתמן כמאבק חזיתי על אופי השיטה הדמוקרטית של ישראל בעתיד, נולדו הרבה התארגנויות של יחידים ומוסדות השואפים להעביר אחת ולתמיד ובפעם הראשונה, את מה שניתן לכנות מסמך חוקתי מקיף אחד. בקיצור: חוקה ישראלית.
משפט ברק: האם יוצר המהפכה החוקתית יוכל לאחות את הקרע בחברה הישראלית? | דעה
שר המשפטים לשעבר: "להערכתי, השיקולים של בג"ץ פוליטיים"
אין אני מזלזל ביוזמות אלה, וחשיבותן היא רבה. אישית, הוזמנתי להשתתף לפחות בשמונה התארגנויות מהסוג האמור, שבהן פגשתי אנשים מאוד אכפתיים שתרמו רבות בעבר לחיזוקה ולחוסנה של מדינת ישראל וממשיכים לתרום אף היום בכל המישורים והתחומים, כולל שירות הביטחון, והתרשמתי עמוקות מרצינות כוונותיהם והכמיהה העזה לראות יציבות ושינוי ערכים במדינת ישראל.
בזמנו, לאחר משבר מרץ 1990, שבו הופלה ממשלת האחדות הלאומית, נולדו הרבה תופעות מכוערות בשדה הפוליטי. מספר חברי כנסת היו מוכנים לעבור מהסיעה שאליה הם נבחרו לסיעה יריבה, לא על בסיס אידיאולוגי, אלא על מנת לקבל טובות הנאה אישיות. כאשר ההטבה המרכזית הייתה שריון מקומם בכנסות העתידיות של המועלים באמון (תופעת הכלנתריזם). הציבור מאס בשיטה הפוליטית. הוא נוכח כיצד ההכרעה מי ינהל את המדינה הייתה מותנית ביכולת לפתות חברי כנסת למעול באמון הבוחרים.
נולדה קריאה ציבורית רחבה לשנות את השיטה הפוליטית. הפתרון שהסתמן היה בחירה ישירה של ראש הממשלה; ועל שום תמיכה ציבורית רחבה ברעיון הבחירה הישירה, אכן הצלחנו לשנות מהותית ולעומק את השיטה הפוליטית ולעבור מהשיטה הפרלמנטרית היחסית הכלל ארצית, לבחירה בשני פתקים: האחד, ראש הממשלה והשני, הסיעה בכנסת.
תמיכה ציבורית בדומה לזו יכולה להיות הכוח שיניע השלמתה של החוקה, והיא אכן מתנקזת כיום לעשייתה של החוקה, אלא שיש פיזור של קבוצות רבות והיעדר נוסח שלם אחד שיהווה את הדגל המלכד את כל הקבוצות הללו. אם כל האנרגיות של המחאה וההפגנות יתועלו להתנגדות לרפורמה בשיטה המשפטית ובשיטה המשטרית כפי שהוצעה על ידי הקואליציה, זה יהיה בזבוז אדיר של אנרגיות. אנו זקוקים לשינוי ערכים, לא לדיון במתווה על פי הצעתו הקלוקלת של יו”ר ההסתדרות ארנון בר־דוד, או המתווה היותר משופר של נשיא המדינה, שעוסקים בפשרה מול הרפורמה המשפטית המוצעת.
רבים מהאקדמיה, שיש להם ניסיון והבנה בתחום החוקתי, מגישים הצעות שונות. אלא שהם מייצרים בפועל מעט שינוי בתחום החקיקה. אי אפשר לבטל השפעה כמו זו של המכון הישראלי לדמוקרטיה או לאחרונה פורום קהלת, אבל היא תהיה תמיד מועטה לעומת אלה שעם הידע האמיתי נכנסים אל הזירה עצמה, שהיא הכנסת. להם ניתן כוח האמת להעביר שינויים בחוקה ובמערכת החוקים כולה. אני רואה מול עיניי אנשי אקדמיה כמו פרופ’ אמנון רובינשטיין, פרופ’ דוד ליבאי ופרופ’ שמעון שטרית, כולם חברי כנסת לשעבר, שאותם הכרתי אישית ואף עבדתי איתם במשותף. השפעתם על מערכת החוקים בישראל עולה לאין ערוך על זאת של אנשי האקדמיה שהעדיפו להישאר בחוץ.
הדגל שאותו אני מציע הוא להפריד בין חלקי החוקה העוסקים במוסדות המדינה ובשיטת הבחירות ולהתמקד רק בפרק הקרוי מגילת זכויות האדם - THE BILL OF RIGHTS. אם פרק מגילת זכויות האדם יחוקק נכונה, הוא לבדו עשוי ליצור שינוי ערכים יסודי בחברה הישראלית ואף להבטיח את עתידה של ישראל.
בנוסף לכל זכויות היסוד הקלאסיות של היחיד שכולנו מכירים היטב, כמו הזכות לחיים, הזכות לכבוד, הזכות לחירות אישית והזכות לקניין, עלינו להוסיף שלושה עקרונות יסוד מרכזיים: הראשון, שוויון מוחלט של כל אזרחי המדינה, להוציא בני המיעוטים, בחובות ובזכויות כלפי המדינה; כולל, ללא שום הסתייגות, גם חובת שירות הביטחון. זהו תחום שאם לא נדע לעשות בו שינוי, הפשרות ימשיכו לדרדר אותנו מטה־מטה עד לנקודת השבירה של המדינה. העיקרון השני הוא מערכת אזרחית מקבילה בענייני נישואים וגירושים וענייני אישות.
דיונים בתחום זה בפני ערכאות שיפוט דתיות תיעשנה רק בהסכמת שני בני הזוג. ציבור הנשים בישראל זכאי לחופש בתחום רגיש זה שאותו שללנו מהן בפועל והעמסנו על רבות מהן עינוי וסבל. העיקרון השלישי הוא מניעה מוחלטת של כל כפייה דתית שתוטל על היחיד אם בדרך של חקיקה או בכל דרך אחרת. קיום אמיתי של עיקרון חופש הפולחן הדתי וחופש מדת. חילונים יחיו בצד דתיים ודתיים יחיו בצד חילונים, אך לא תהיה שום פעולה של פגיעה באדם החילוני או באדם הדתי, פרי כוח שלטוני של המדינה.
שלושה עקרונות אלו יבשרו שינוי ערכים אמיתי וגם יבטיחו את עתידה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית־ליברלית שיש בה מקום גם לשגשוגו ולגידולו של הציבור הדתי.