ביום השני של ראש השנה השתתפתי בתפילה במניין גינה. סכך, כיסאות פלסטיק על הדשא, גברים משמאל, נשים מימין, ללא מחיצה. מניין אורתודוקסי לכל דבר ועניין, למי שבעניינים. ביום שלישי השבוע שודרו בערב שתי ידיעות: בערוץ 14, על כך שמפגינים בתל אביב ניסו למנוע מהרב יגאל לוינשטיין להגיע למרכז עמותת "ראש יהודי" ברחוב בוגרשוב, שם התכוון להעביר הרצאה. בערוץ 12, על איתמר בן גביר, שבה נחשף כי לפני כמה חודשים הוא הרים טלפון בשבת לנציבת שירות בתי הסוהר.
מפגינים חסמו רב בת"א; גוטליב: "ליל הבדולח נוסח פעילי השמאל"
ואתם תגידו, מה הקשר בין החוויות הדתיות שלך לידיעות בחדשות? רגע, אני אסביר. בשעת כתיבת שורות אלה נידונה בבג"ץ עתירה שהגישה פעילה חרד"לית נגד עיריית תל אביב ונגד החלטתה למנוע מעמותת "ראש יהודי" לקיים ביום כיפור תפילה ברחוב דיזנגוף עם הצבת מחיצה. ביום שישי תתפרסם, מן הסתם, ההכרעה לכאן או לכאן. אבל לא ההכרעה מעניינת, אלא הניסיון התורני לאחוז בחבל בשני קצותיו. ליתר דיוק, בשלושה חבלים, כל חבל וקצותיו שלו.
דבר ראשון, עילת הסבירות. תומכים נלהבים ב"רפורמה" המשפטית מערערים לבג"ץ נגד החלטת עיריית תל אביב. תחזיקו חזק: חוק צמצום עילת הסבירות מחריג שרים וח"כים, אבל העיקרון עדיין חל על עיריות וראשי ערים.
דבר שני, התביעה לסובלנות ושיתוף במרחב הציבורי תמוהה משהו. אז הרב לוינשטיין, שקרא לחיילות דתיות "לא יהודיות", מגיע להעביר הרצאה במרכז תל אביב ונתקל במפגינים נגדו. אז תושבי תל אביב דורשים מהעירייה לא להקים מחיצה ברחוב המרכזי של העיר בעצרת תפילה. אני רק שאלה, בעצם, שתי שאלות: יש מצב שעמותה המעודדת חזרה בשאלה, תתמקם במרכז בני ברק? יש מצב שבחוצות אותה עיר תיערך הופעה של זמרת בהשתתפות קהל צופים מעורב? את הגישה הזו כבר הגדירו חז"ל במסכת אבות: "האומר שלי שלי ושלך שלי, רשע".
ויש גם נקודה שלישית, מרתקת מכולן - צביעות בולטת לעין בהתייחסות להלכה. מציאות הזויה, שבה מקדשים הפרדה מגדרית ומתירים לחלל שבת.
פיקוח פוליטי
בליל שבת בתחילת יוני צעד שמחה רוטמן מלווה במאבטחיו ברחובות מנהטן. מפגינים זעקו לעברו, הוא חטף עצבים וחטף גם מגפון מידיה של אחת המפגינות. מבלי להתייחס לאלימות כלפי המפגינה, מכשיר המגפון הוא מוקצה: אסור בשימוש בשבת. שיקול של פיקוח נפש מאפשר כידוע לחלל שבת, אבל המאבטחים, שמהם רוטמן דרש להתערב, השיבו שאין אפשרות ואין צורך. המפגינה עם המגפון לא סיכנה את חייו ואת בריאותו של רוטמן. אז הוא עשה דין לעצמו.
ביום שלישי נחשף כי לפני כמה חודשים הרים, כאמור, השר בן גביר טלפון בשבת לנציבת בתי הסוהר. למה? כדי לדרוש ממנה שתנתק מים חמים במקלחות אצל אסירים־מחבלים. אם תשאלו אותי, אז ראוי למנוע מהם השכלה גבוהה ולאו דווקא מקלחת, אבל בכל מקרה, למה בשבת? כלום אין להם מים חמים במקלחות בימי חול?
בתגובה שמסר הסביר השר כי פעל בתגובה לפיגוע בשכונת רמות. אכן, זה היה אחד מהפיגועים המזעזעים, אז זכרתי היטב את היום ואת השעה: יום שישי אחרי 13:00 בצהריים. עד כניסת השבת לא הצליח בן גביר לחשוב על פתרון הולם, אבל בשבת בבוקר הבזיק במוחו הרעיון. ובן גביר כמו בן גביר מתקשה לדחות סיפוקים, אז הוא התקשר לנציבת בתי הסוהר בלי להמתין לצאת הכוכבים. פיקוח מקלחות דוחה שבת.
אבל לא רק לשרים מותר. כשתוקפים אותך בשבת, התגוננות מכל סוג היא פיקוח נפש. לא כשאתה זה שיורד לשטח וחותר למגע, כפי שעשו נערי גבעות מתבגרים אחרי כניסת השבת ב־4 באוגוסט השנה ליד כפר בורקה. החבר׳ה שאיתם נמנה גם דובר לשעבר של הח"כית סון הר־מלך, אלישע ירד, ירדו לשטח אחרי כניסת השבת ולאחר עימות שבו נהרג אחד מתושבי הכפר - תיאמו עדויות בוואטסאפ.
וכבר היו דברים מעולם: ב־12 באוקטובר 2018 יידו כמה קטינים אבנים בשבת בכביש בסמוך ליישוב רחלים שבשומרון. אבן פגעה במכונית של תושבת הכפר בידיא וזו נהרגה. אני כבר לא מדברת על זריקת אבנים על רכב נוסע, פרקטיקה מוכרת בחוגים חרדיים קיצוניים לאורך שנים.
סילמן מפרידה ומחבקת
ובחזרה למניין הגינה. אין מסורת מחייבת באשר למחיצה בתפילות בחוץ: ברחובות, בפארקים ובכיכרות. בתמונות מתקופת המנדט ניתן לצפות בגברים ונשים המתפללים ליד הכותל, אלה במרחק מה מאלה. ובשנות הפנדמיה קמו מאות מנייני רחוב שבהם התפללו בהפרדה וולונטרית ללא מחיצה. מניין הגינה שהוקם בשכונתנו התגלה כמוצלח, והקהילה ממשיכה במתכונת דומה אף היום.
חיוב הלכתי לא עומד מאחורי חוק החמץ: יהודי שומר מצוות אחראי בימי הפסח על המרחב הפרטי שלו בלבד, ולא על המרחב הציבורי. חוק המחייב רבני ערים ורבני יישובים לפסוק בכפוף להחלטות הרבנות הראשית מנוגד להלכה, שלפיה רב ודיין אמורים להחליט לפי שיקול דעתם ההלכתי ובהתבסס על הידע שצברו. העיקרון של חברת לומדים - קהילה שבה גברים לומדים תורה ונשים מפרנסות משפחה - מנוגד אף הוא להלכה פסוקה, שמחייבת את מי שנושא אישה לפרנס את משפחתו. ועוד לא דיברנו על חוק הגיוס.
ואם רציתם את ההמחשה הכי צורמת, הדוגמה הכי בולטת לפוליטיקאי המשים את עצמו מעל הכלל ומעל ההלכה - קבלו את ח"כ עידית סילמן. זו שיזמה הפרדה בגנים לאומיים מטעמי צניעות, בעצמה רצה להתחבק עם רמי בן יהודה ואיציק זרקא, הפעילים הכי מבחילים במפלגתה החדשה. פיקוח פוליטיקה דוחה צניעות.
"ההפרדה בין פוליטיקה לדת היא עיקרון יסודי. זה אחד מהערכים הגדולים שהיהדות העניקה לעולם: אל תערבבו פוליטיקה בדת. אם תערבבו, התוצאה תהיה פוליטיקה איומה, ודת גרועה אף יותר ממנה". נחשו מי אמר את הדברים. לא אביגדור ליברמן וגם לא יאיר לפיד. על החתום, הרב יונתן זקס ז"ל, הרב הראשי של אנגליה. אמר וצדק.