חלקות הקברים של חללי מלחמת יום הכיפורים הן מהבולטות בבתי העלמין הצבאיים. החברה הישראלית איבדה כ־3,000 מבניה במערכה, וחסרונם ניכר ומטלטל גם בחלוף 50 שנה מאז נפילתם.
רובם הגדול של ההורים השכולים כבר אינם עמנו, אבל כאב השכול נותר, והוא מפלח את הלב גם לאחר לכתם. ישנם גם רבים שלחמו וחיים בינינו, והם ממשיכים לשאת את הטראומה של המלחמה בתוכם לאורך 50 השנים שעברו.
מלחמת יום הכיפורים - "כבדת ימים וכבדת דמים" - הותירה לנו מספר לקחים חשובים, שאין מנוס מלזכור ולהזכיר שוב ושוב. ראשית, אסור לנו לשגות בקונספציה - עלינו להיות מוכנים תמיד למלחמה, ולא להחמיץ שום הזדמנות לשלום. בספרו ״מלחמת יום הדין״, תיאר אבי, הנשיא השישי חיים הרצוג ז״ל, כי כמו בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, כך גם לפני מלחמת ששת הימים: ״רק שבועות מספר לפני פרוץ הקרבות, דיברו מנהיגיה המדיניים והצבאיים של ישראל בביטחון רב על תקופה ארוכה יחסית של שקט הצפויה לאורך גבולות המדינה״.
המלחמה לימדה אותנו היטב עד כמה מסוכנים הם הזלזול באויבינו ותחושת האופוריה והשאננות. למדנו מהמלחמה כי אנחנו מחויבים תמיד להציג שאלות, לערער על מוסכמות, לאתגר תפיסות ותיקות בהנחות מקוריות, וכמובן להיות דרוכים ומוכנים לכל תרחיש, בכל עת.
שנית, כשם שהמלחמה לימדה אותנו רבות על שנדרש מאיתנו בשדה המערכה, כך היא הותירה לקחים גם באשר לתחום המדיני. על חשיבותם המכרעת של סימני המלחמה נדמה שאין צורך להכביר במילים, אולם גם מסימני השלום אסור להתעלם.
למרבה הצער, כפי שסימני המלחמה לא קיבלו לפני חמישים שנה את ההתייחסות הראויה, כך נתקלה בהתעלמות גם ידו של נשיא מצרים אנואר א־סאדאת, שהושטה למהלך מדיני ואפילו לשלום בשנים שקדמו למלחמה. השינוי המדיני והאזורי שהביא הסכם השלום עם מצרים – שנים ספורות בלבד לאחר המלחמה - הוא בלי ספק אחד מלקחיה של מלחמת יום הכיפורים.
ישנה תובנה חשובה נוספת שהותירו בנו המלחמה והימים שלאחריה, תובנה המקבלת משנה תוקף בחודשים האחרונים, שעה שאויבינו חורשים רעה ומחפשים את רעתנו: הלכידות והחוסן לאומי.
עלינו ללמוד ממלחמת יום הכיפורים גם את המתחייב בתוכנו פנימה. זוהי משימתנו הגדולה מכל, וזוהי גם שליחות חיי ומשימתי המרכזית כנשיא מדינת ישראל. על כולנו מוטלת החובה לצאת למערכה נגד הקיטוב והשסעים בחברה הישראלית. לנסות לאחד, ללכד, לעשות חיבורים, לחזק את הערבות ההדדית ולמנוע פילוג.