ממבט ראשון הכותרת נראית שגויה ואפילו הזויה: האם זה היה ניצחון? אלפי הרוגים, אלפי פצועים, טראומה לאומית ואני קורא לזה ניצחון?
התשובה היא כן. אינני מתעלם כמובן מהאבידות הרבות והנוראות במלחמה הקשה, שהופתענו כשפרצה בצהרי יום הכיפורים תשל”ד, אבל בחשבון צבאי קר, כאשר משווים את המצב בתחילת המלחמה למצב שהיה בסופה אין מנוס מהמסקנה הברורה: זה היה ניצחון ענק, שמחירו היה ענק.
צה"ל תקף עמדות חמאס פעמיים תוך שעה; הפלגים הפלסטינים באיום על ישראל
"אנשים בכו, הרסו את היום הקדוש": ברחבי הארץ מגיבים לסערת התפילה בהפרדה
המלחמה פרצה בהפתעה: בדרום כוחות מצריים חצו את תעלת סואץ באופן בלתי צפוי לחלוטין וכבשו בסערה את מוצבי קו המים. בצפון כוחות קומנדו סוריים פשטו במסוקים על מוצב החרמון וכוחות שריון זרמו אל תוככי רמת הגולן. חיל האוויר ספג אבידות רבות מטילי נ”מ סובייטיים. מדינת ישראל הוכתה בתדהמת ההפתעה ובלבבות ההנהגה המדינית הייתה תחושה שזה קצה של המדינה. המצב ההתחלתי של ישראל במלחמה זו היה בכי רע.
אלא שבמהלך המלחמה, ובזכות הנחישות המבורכת של חיילים ומפקדים, התהפכה התמונה על פיה: המילואים גויסו, היחידות חומשו, זרמו אל החזיתות והשיבו מלחמה שערה. בדרום הצליח צה"ל לעצור את התקדמות המצרים אל תוך סיני, הטיל מצור על הארמייה השלישית בתוך סיני והכניע אותה, פרש גשר גלילים צף על התעלה והזרים כוחות שריון וחי”ר אל הגדה המערבית של תעלת סואץ. אילולא איום סובייטי בשימוש בנשק גרעיני היה צה"ל יכול להתקדם במהירות וללא התנגדות עד קהיר. האיום הסובייטי עצר את צה”ל 101 קילומטר מבירת מצרים.
בחזית הסורית הצליח צה”ל להשמיד ולהדוף את כל הכוחות הסוריים מהגולן, שחרר את החרמון וכבש שטחים מעבר לגולן בואכה דמשק. הצבא הסורי הוכה שוק על ירך ואילולא האיום הסובייטי גם בחזית זו יכול היה צה”ל להגיע עד דמשק.
הלחימה הייתה עזה ואלפי ההרוגים והפצועים במלחמה קשה זו מעידים על חומרת האתגר שמדינת ישראל עמדה מולו ויכלה לו. במחיר גבוה ובכאב עז הפכה ישראל מצב של תבוסה בשלב הראשון למצב שבו צבאות האויב מושמדים ושטחי אויב נוספים נמצאים בשליטה ישראלית.
מהבחינה הצבאית היבשה, וכשמשווים את מצבה של ישראל – צבא, הנהגה ועם – בתחילת המלחמה עם מצבה בסוף המלחמה, אין מנוס מהמסקנה שהיה זה ניצחון ענק, הרבה יותר גדול מהניצחון במלחמת ששת הימים בשנת 1967 שנפתחה במבצע “מוקד” שבמהלך שלוש שעותיו הושמדו מרבית מטוסי חילות האוויר של מצרים, ירדן וסוריה, דבר שהקל מאוד את דרכו של צבא היבשה בהמשך המלחמה ואפשר לו לכבוש את סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן וכל זה בשישה ימים בלבד.
הניצחון במלחמת יום הכיפורים היה הגורם העיקרי שדחף את נשיא מצרים סאדאת לחפש שלום עם ישראל. הוא הבין שלמרות העובדה שישראל הופתעה והוא הצליח לצלוח את התעלה ולכבוש ביום הראשון את מוצבי קו המים, ולמרות שישראל נאלצה להתמודד מול שתי חזיתות שפעלו במתואם, ישראל הצליחה להנחיל תבוסה למצרים ולסורים גם יחד, לסלק אותם מהשטחים שכבשו בתחילת המלחמה ולכבוש שטחים נוספים מעבר להם.
הנשיא סאדאת הגיע למסקנה שישראל היא בלתי מנוצחת וכל ניסיונות הערבים לנצחה ולחסלה, בעבר ובעתיד, נדונו לכישלון. על בסיס מסקנה זו הוא פתח, שנתיים אחרי המלחמה, בסדרת שיחות חשאיות עם ישראל ושיחות אלו הביאו את ועידת השלום בשנת 1978 ואת הסכמי השלום שנה לאחר מכן.
המסקנה הזו תקפה עד היום: רק ניצחון ישראלי יכול להביא שלום, כי במזרח התיכון שלום מקבל רק מי שנתפס בעיני אויביו כבלתי מנוצח.
הכותב הינו מומחה למזרח התיכון, סא"ל (מיל') בחיל המודיעין, חבר פרויקט הניצחון הישראלי.