פסגת נתניהו-ארדואן שארעה שבוע שעבר בשולי עצרת האו''ם אכן מבשרת על פתיחת עידן חדש ביחסי ישראל-טורקיה. שני המנהיגים אשר נכנסו לעימות ישיר לא מעט פעמים בעבר, עכשיו לא רק ישבו באותו החדר מחויכים מול המצלמות אלא גם בישרו על הגברת שיתוף פעולה בתחום האנרגיה. בהתחשב תדירות המשברים הבילטרליים בעשור האחרון, המפגש בין השניים אכן נחשב כפריצת דרך. וזה לא סוף פסוק. בעתיד הלא רחוק דומה כי פנינו לעוד פסגות כן באנקרה וכן בירושלים.
למרות הסיכומים: האם פגישת נתניהו-ארדואן לא תצא לפועל?
חשוב לציין כי שתי המדינות לא הגיעו לנקודה הזאת בין לילה. למעשה, לראשונה הנרמול הוכרז באופן פורמלי אשתקד כאשר נשיא המדינה יצחק הרצוג ביקר בארמונו של הנשיא ארדואן באנקרה. למרות חשיבות הביקור ההוא אז, עקב מעמד הסמלי של הנשיא, הפגישה בין שני הנשיאים נתפסה יותר כפתיחת ערוץ תקשורת במעמד הגבוה ביותר בין שתי המדינות.
בחוכמת בדיעבד ניתן לקבוע כי המשימה אכן הושלמה בהצלחה. אחרי ביקור הנשיא, שתי הממשלות התחילו לבנות יחסי בוני אמון הדדיים בהדרגה. לצד שיתוף פעולה בתחום המודיעיני נגד מחבלי משמרות המהפכה האיראניים על אדמת טורקיה, שרי הממשלה של שתי המדינות קיימו ביקורים בילטרליים פומביים. בנוסף לכך סיוע ההומניטרי הנדיב והצלחת צוותי חילוץ ישראליים במהלך האסון רעידת האדמה בטורקיה תרמו משמעותית לקידום היחסים.
לצד כל הדברים החיוביים שתרמו הנ''ל היו גם אתגרים לא פשוטים. הרי תהליך הנרמול השברירי הצליח לשרוד ולהתגבר על שני חגי רמדאן נפיצים עם דגש על ההסלמה הדתית בהר הבית ועל המבצע עלות השחר ברצועת עזה. בניגוד לעבר, בשלושת התקריות הנ''ל הנשיא ארדואן בחר לא להשתלח בישראל ונמנע מלדרדר את היחסים עם ירושלים. במילים אחרות באמצעות נקיטת עמדה פייסנית יותר כגון פרסום הודעות גינוי באמצעות משרד החוץ, הנשיא הטורקי הוכיח בסגנונו כי פניו הפעם באמת לנרמול אמיתי.
לצד כל האמור לעיל אשר יותר נוגעים ביחסים הבילטרליים היו גם תופעות אזוריות חשובות שתרמו להתקרבות בין ירושלים לאנקרה. ללא ספק הצלחתם והרחבתם של הסכמי אברהם תרמו במידה רבה מאוד בשינוי שחל על המדיניות החוץ הטורקית. ההסכמים חיזקו משמעותית את ידיה של מדינת ישראל עד רמת עשיית הפגנת כוח פומבית באמצעות פסגת הנגב. באופן אירוני אותה הפסגה שימשה כמראה עבור טורקיה והוכיחה לה עד כמה היא סובלת מבדידות במזרח התיכון בעקבות מדיניות החוץ הלעומתית שנקטה נגד מדינות המתונות באזור. בעקבות זאת טורקיה עשתה פרסה. היא לא רק שיקמה את יחסיה עם ישראל אלא גם נרמלה את יחסיה עם איחוד האמירויות, ערב הסעודית ועם מצריים.
בנוסף למתרחש במזרח התיכון התפתחות נוספת בקווקז קרי מלחמת נגורנו קרבאך השנייה שארעה ב-2020 תרמה משמעותית אף יותר ביחסי ישראל-טורקיה. במהלך המלחמה וגם כיום - מבלי להיכנס לשום תיאום אסטרטגי - גם ישראל וגם טורקיה תמכו באזרבייג'ן נגד ארמניה. כאשר טורקיה תומכת בבאקו מטעמים תרבותיים ובגלל זיקה אתנית, התמיכה הישראלית נובעת יותר מאינטרסים מידיים.
מנקודת מבט ישראלית, ארמניה אשר הפכה להיות מדינת לווין של איראן ורוסיה לא יכולה לתרום לאינטרסים ישראליים. לעומת זאת בעקבות האיום הגובר על הממשלה החילונית האזרית בבאקו מצדה של איראן, ישראל ואזרבייג'ן משתפות את אותן חששות אסטרטגיות. יתרה מזאת כספקית אנרגיה חשובה ולקוחה גדולה של התעשייה הצבאית הישראלית באקו נחשבת כשותפה קרובה של ירושלים.
זה לא סוד כי אזרבייג'ן הצליחה להשיג ניצחון מוחץ נגד ארמניה בזכות טכנולוגיה צבאית ישראלית וטורקית. השילוב הישראלי-טורקיה הלא מתואם במשוואה הקווקזית, הופך ההרמוניה בין ירושלים לבין אנקרה כדבר רצוי וחיוני עבור באקו. על כן באופן לא מפתיע באקו רואה הידוק היחסים בין ירושלים לאנקרה כאינטרס לאומי מובהק. כתוצאה מכך אזרבייג'ן מתכוונת לתפקד כדבק אסטרטגי בין ישראל לטורקיה. לאחרונה, ראינו את מימוש החזון הזה באופן מוחשי. בתחילת ספטמבר יועץ בכיר של הנשיא אזרי, חיכמת חג'ייב ביקר בישראל ובראיון טלוויזיוני הציע על הקמת ברית טרילטרלית בין ישראל, טורקיה ואזרבייג'ן.
בהתחשב כל הגורמים הנ''ל, ניתן לקבוע כי כל הכוכבים אכן הסתדרו. לשם כך, על ישראל לנצל את המומנטום לטובתה ולמנף את הכוח הדיפלומטי שצוברת כן במזרח התיכון וכן בקווקז כדי ליצור תלות אסטרטגית עם טורקיה אך אף על פי כן בעיניים פקוחות.
ד''ר חי איתן כהן ינרוג'ק הוא מומחה לטורקיה במרכז משה דיין MDC באוניברסיטת תל אביב ובמכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון JISS