חמישה ימים חלפו מאז פרצה המלחמה - וממשלת ישראל שותקת. לא, היא לא שותקת. היא אילמת. אנחנו נוהגים לסמן את מלחמת יום הכיפורים כנקודה שבה האמון בין הציבור לממשלה נשבר. חמישה עשורים אחרי, בשנת 2023, אנחנו חווים היפרדות מוחלטת. הציבור אפילו לא נושא את עיניו אל הממשלה שתחלצו מהבוץ, אלא עושה זאת בעצמו. מעתה, כשישאלו אותי מה ישראלי בעיניי, אענה: כשהאזרחים מחזיקים את המדינה.
זה היה קיבוץ לתפארת. עכשיו נותרו רק ריח המוות ועדויות הזוועה | מיוחד: צור שיזף מדווח מבארי
״ההנהגה יהירה, הרמטכ"לים נרדמו בשמירה״ | מיוחד - האלוף בריק בראיון נרחב
כבר ביממה הראשונה למלחמה, כשמשרדי הממשלה גמגמו, הפכו כל כיכר מרכזית בערים, כל בית ספר וכל אולם לתורי ענק לתרומות דם ולמרכזים לאיסוף ציוד. חמ"לים אזרחיים לאיתור נעדרים נפתחו עוד ביום שבת ומאז עובדים סביב השעון. משרדי פרסום ויוצרי קולנוע החלו לצאת בהסברה עבור מדינת ישראל, כשהמשרד האמון על כך טרם יצא בקמפיין רשמי. מערך מתנדבים שלם הוקם לטובת הבאת אוכל למשפחות הפצועים, למפוני העוטף ולחיילים בשטח. נפתח מערך שלם לפעילויות לילדים והופעות של אומנים.
מהשם הראשון שהותר לפרסום וקיום ההלוויות, הוקם מערך מתנדבים נוסף שתפקידו להגיע ולהשלים מניין. עוד רשת הוקמה כדי להסיע חיילים להלוויות חבריהם. מטפלים נשלחים בהתנדבות לבתים עבור מי שרק צריך. חמ"ל עם עשרות מתנדבים הוקם למען שורדי השואה, וכך גם למען הלומי קרב ופגועי נפש.
המראות מהעורף הישראלי הם סיבת היות העם היהודי עם הנצח. החברה האזרחית כולה הפכה למנוע המחולק לצוותים, אשר יחד מתמודדים עם האסון. כמו מפעל מאורגן, יש מי שמכין, יש מי שאורז, יש מי שמשנע. הודעה בודדה שנשלחת בקבוצת ועד בית מתורגמת תוך פחות משעה לעשרות מכוניות שפורקות ציוד לילדים מהעוטף. טלפון מחייל שמספר לחברו כי אין להם מספיק אוכל הופך למשאית קירור שמובילה אספקה לארבע מאות חיילים.
ואיפה הממשלה? איש לא יודע ואיש לא שואל. במקום שבו המדינה קרסה הציבור הישראלי לקח את המושכות, והחסד גדול יותר מכל מה שניתן לתאר. וגם זאת עדות שיש לתעד. המלחמה הנוראית תיזכר לשנים, לא רק בשל התופת והגבורה שהגיעה בעקבותיה, אלא גם בשל חוסנו ורוחו של העם, שעם האזעקה הראשונה נעמד בתורי ענק בבתי החולים, ולאחר שסיים לתרום מדמו, פנה לתרום מחפציו, מכספו ובעיקר מטוב לבו.
אולי זאת הרוח היהודית שעברה את המשברים הגדולים ביותר שעמם התמודד האדם.
אולי זהו כוחה של קהילה שנותרה לדאוג לעצמה במשך דורות. ואולי הפכנו לגטו רחב שוב, אך הפעם בתוך מדינתנו. בינתיים, הציבור מתפלל בכל פינת רחובות, בכל חיבוק עם אדם זר במשימה למען האחר, למען חזרתם של השבויים והנעדרים ולמען כוחות הביטחון והמשטרה שעושים ימים כלילות כדי להגן עלינו. אשרי העם שאלו בניו ובנותיו.