הצופרים מייללים, על המקלט ננעלת דלת הפלדה. זה היום החמישי למלחמה, ואלה שלנו מחבקת את הקטנים, מצמידה אותם חזק לחזה. “הנינים שלכם", היא מנסה לרומם את רוחנו, בילאל ודור, ערבי ויהודי.
"קברי אחים": כך כוח של 12 חיילים חיסל מאות מחבלים במסיבה השחורה
שלא כאשפי המודיעין, בת ה–9 הגיעה מוכנה למלחמה. את בובוני הצמר הלבנים הידקה היטב לעגלתם הוורודה. בתיק יד שחור הביאה כמה בגדים. אולי תיאלץ להחליף לקטנים. היא לא נאלצה. משהו התפוצץ, משהו רעד וכעבור חמש דקות עלינו הביתה. בילאל ודור חזרו להתרווח על הספה בסלון, אני נשארתי עם המחשבות. האם משחקי ה"כאילו" במקלט הם המבוא? האם האזעקה תהיה פס הקול בחיי הצעירה בנכדיי? האם “קופסת הברזל" תהיה ארגז החול של ילדיה? מה שבטוח, היא תזכור את הרגעים האלה. הייתי פעם בן 9 ואני זוכר.
בלילה הראשון למבצע קדש (29 באוקטובר 1956) חשיכה עבה עטפה את השיכון. האזעקה התפתלה באוויר ולא חדלה. טנדר של הג"א עם רמקול ענק על הקבינה עבר בין הבתים לוודא שהאנשים - רובם עולים מרומניה - ממלאים את גזרות ההאפלה. “פרישמן 6, השארתם אור במטבח", הדהדה הנזיפה ששיגר אלינו הטנדר. שירת הסירנה עלתה לטונים, וסבלנותה של אמא פקעה.
בהיעדר מקלט זינקנו לחצר והתנפלנו על אדמת המולדת. “ידיים על הראש", “שמתי, אמא", “דבר בלחש", “לא מדבר בכלל, אמא". לאחר דקות ארוכות ונשימה משתבשת הטנדר שב להכריז: “משתכני שיכון פועלים - רשאים לחזור לעבודותיכם". ארבעה חודשים אחרי הלילה ההוא נולדה אחותי רבקה.
דפנה ילדה את גילי בתנו כשמלחמת יום הכיפורים עדיין השמיעה את קולה. במובלעת הסורית נמשכה ההתשה, ועדת אגרנט פרסמה מסקנות ביניים, ובהדסה עין כרם, במיטה שמול זוגתי, שכבה אישה חרישית. משמרות כחולי המדים של חיל האוויר עטפו את טלי ברנע. היא ילדה את בכורתה כשבעלה הטייס נמק בשבי הסורי. ד"ר איתמר ברנע הוא היום הפסיכולוג הראשי של נט"ל. בעבר היה הפסיכולוג הראשי של חיל האוויר. לפני כחודש כיכב ב"האחת", סדרת המופת של אמנון רבי וסימה קדמון.
טראומת יום כיפור שלי בקעה בספטמבר האחרון למניין האופוריה. הייתי עורך טירון בחדר החדשות של קול ישראל ומילאתי כלשונה הוראת מנהלים חמורה: ידיעות ביטחון אין מעבירים רק לצנזורה. יש גם “לדברר", למסור לאישורו של דובר צה"ל. כשהטלפרינטרים של סוכנויות הידיעות התחילו לפלוט נחשי נייר על ריכוזי כוחות מצריים בתעלה, ביקשתי את תגובת הצבא. המענה תמיד היה דומה: תחליש, תוריד ווליום. “PLAY IT DOWN", היה המשפט החביב על אחד הקצינים, והכתב שהעביר את הסיפור הוא בכלל שונא ישראל מובהק. אחרי המלחמה התייסרתי על שידור מהדורות שעברו טיפול קוסמטי. מבלי דעת הייתי גם אני למשרת הנרצע של הקונספציה.
גויסתי במוצאי יום כיפור עם כל יחידת מדריכי הצניחה. היינו אמורים לדלוק אחרי כוחותינו השועטים, להצניח להם אספקה ותחמושת. אלא שבימים הראשונים הטנקים לא מי יודע מה שעטו ונעלמו טייסים שהניפו אלינו אגודל לאחר כל נחיתה בששת הימים. נתקענו עם לוחות השש־בש. חלקנו במגורי המדריכים בבסיס, השאר בחורשת האקליפטוס ליד מסלולי הטיסה. אנשים שלא יכלו לשאת את ההמתנה נטשו דרומה, אל התעלה. חברינו התחילו לנחות מקצוות הגלובוס. לייזר (אליעזר ארגוב) מדנוור קולורדו ויענקל'ה קרנר מסידני היו קרובים אליי במיוחד. ערב ששת הימים שמענו יחד את אשכול מגמגם בשידור חי, עתה ראינו את גולדה, חרושת פנים, מדברת אל עם המום.
צפינו בדיין - עגום ומלנכולי - משחרר עוד פסוק של פואטיקה שחורה: “זאת מלחמה כבדת ימים וכבדת דמים". אלא שחרושת הפנים והמלנכולי הזדרזו לפנות אל עמם. מירון מדזיני, יועצה של גולדה, סיפר כי מיד עם היוודע הקטסטרופה ביקשה ראש הממשלה צוות טלוויזיה. זה לא קרה הפעם.
ראש ממשלה רהוט להחריד, אומן ההופעות המבריקות על בימת האו"ם, לא מצא את הדרך לתקשר עם עמו. הקיש את המספרים על המקלדת אך כספומט הרגשות הישראלי השיב: “קוד שגוי". לא הייתה לקיחת אחריות, היו קונסטרוקציות ורבליות עקרות, לא היו תשובות, היו הצהרות, לא היה חיבוק, היה רק רהב. האיש שמעריץ את צ'רצ'יל, שרוצה להידמות לו, לקח מהאריה הבריטי רק את החיבה לסיגרים. כשמדי לילה צללו אל לונדון 200 מטוסי לופטוואפה, יצא צ'רצ'יל מיד לשטח. טיפס על הריסות האיסט אנד, הלך אל החיילים בהייד פארק והרחיק אל ברמינגהאם ובריסטול. נתניהו הטריח עצמו אל הריסות העוטף רק שבוע לאחר פרוץ המלחמה. ביקור קצר, צילום זריז כמו עם המשלוחים של חיסוני הקורונה בנתב"ג והביתה. אבל הפעם החיסון לא עבד והתשלום היה בדם.
ישראל של סתיו 2023 היא מדינה עם כדור בעורף. גם ביום כיפור נהרגנו, אבל היינו קשי עורף. תינוקות לא נערפו בבתיהם, קשישים הגיעו לתה של שחרית ולא לעזה. כך כתב חברי פרופ' עמיקם נחמני בשעות הראשונות לגיהינום: “ממלחמת השחרור לא ראינו מחזות כאלה: צבא ערבי כובש יישוב יהודי, לוקח מתיישבים בשבי. מדהים". אבל הזוועה במלוא עוצמתה חייבה צלילה לעבר רחוק יותר. לא ניצנים (הקיבוץ שכבשו המצרים במלחמת הקוממיות) אלא קישינב.
בסתיו 2013 באתי לעיר ההריגה, לאסוף מילים לספר. LET MY PEOPLE GO. 110 שנים לפניי גבה שם ביאליק עדויות ניצולים וצרב את מעמדו כמשורר הלאומי. בפוגרום קישינב נרצחו 49 יהודים, 92 נפצעו באורח קשה, 500 נפצעו באורח קל. ברור שאין להשוות בין דם לדם ומאז 1903 השתכללו אמצעי ההרג, אבל בימים האחרונים אני משנן לעצמי את המספרים. לתפוס את עוצמת אסוננו. הלכתי לכנסייה שממנה יצאו הפורעים, ירדתי למרתף שבו יהודים יראים ביקשו מקלט, צעדתי ברחוב איסצקאיה, היחיד ששרד את הפוגרום. בקצהו יש עדיין תחנת משטרה.
הייתה גם אז. לא רק שלא הגנה על היהודים שהתחננו על נפשם. ביום ההוא השוטרים עודדו את הטובחים. הלכתי למקום שבו עמד הבית של ניסן חצקלביץ'. הפוגרומצ'יקים סרקו אותו פעמיים אך לא מצאו איש. בפעם השלישית שמעו תינוק בוכה וצדו משפחה מסתתרת בחצר. בניסיון נואש להציל את חייו, השליך חצקלביץ' את הקטנטן מעבר לגדר. הילד לא שרד. אני קורא עכשיו את שכתבתי אז ולא עומד באסוציאציות. בין דפי הניצולים שראיתי קבורה שאלה אחת שוברת לב בתמימותה, בחוסר האונים התהומי שעלה ממנה: “מאין באה עלינו כל הרעה הזאת?".
מאין באה עלינו כל הרעה הזאת? מה קרה לנו בין ה"נשבור להם את העצמות" של דדו ביום השלישי למלחמת כיפור לבין ה"התחיל לא טוב אבל יסתיים רע מאוד בצד השני" של הרצי הלוי ביום הרביעי למערכה? ייתכן שהכל קרה וייתכן שכלום לא קרה. הנהגים התחלפו אך אותן ידיים עדיין אחזו בהגה. ב־Remake של אוקטובר 2023 שחקנים חדשים מלוהקים לתפקידים ישנים. “מכשול קרקעי בלתי עביר" במקום “קו בר־לב", שר המודיעין המצרי המזהיר את נתניהו מפני “משהו גדול מעזה", במקום חוסיין שהזהיר את גולדה, האלוף במיל' יצחק בריק המתריע בשער במקום סגן סימנטוב שראה את הפיאסקו המתבשל על קו התעלה. בכיפור ההוא ובשמחת תורה הזה מצאה הקונספציה את האכסניה המתאימה.
“הסבירות הנמוכה" של אוקטובר 73' נאפתה בתנורו של נתניהו ויצאה משם בתור ה"חמאס ימנע מדינה פלסטינית".
דיברו על לקחי יום כיפור. אם אכן היו כאלה, הם לא מצאו את מקומם ביומיום. ניקיון כפיים, לקיחת אחריות, דיווחי אמת הפסידו לבריונים, לקומבינטורים, למקורבים, ללחשני המסדרונות. ביום השנה הישראלים יצאו לבתי העלמין וקיבלו את מנת התקשורת ההכרחית. בשאר הימים המלחמה הייתה בעיקר תעלול כותרתי: פספוס של השירות המטאורולוגי היה “יום כיפור של החזאים", הפסד 5-0 לדנמרק היה “יום כיפור של הנבחרת". עד שבשבת אחת, ב־6:30, שוב התעוררה הארץ לזעקות שבר. אבל הפעם הן לא עלו מ"בודפשט", “המזח" או “טמפו", אלא ממעוזי מוות אחרים: שדרות, אופקים, נתיב העשרה, בארי, מפלסים, ניר עוז, כיסופים, רעים, כפר עזה, נחל עוז - ועוד ועוד ועוד.
במלחמת יום הכיפורים איבד בית השיטה 11 מבניו. במלחמת שמחת תורה נטבחו בבארי 108, כעשירית ממספר התושבים. בין הקטבים המדממים האלה הקיבוצים היו נתונים למתקפה מבית. זה התחיל בכתבה ששידרה הטלוויזיה הישראלית על היחסים בין קריית שמונה לקיבוצי הסביבה. אחד החברים במנרה התראיין כשהוא טובל בבריכה. ראש הממשלה מנחם בגין דרך את קשתו וירה חץ ללב המטרה: “אתם ראיתם את האיש הזה בקיבוץ שיושב לו ככה בבריכת השחייה, כאילו ראיתם איזה מיליונר אמריקני, והוא מדבר במידה רבה של זלזול, אני ישבתי באותה בריכה?".
ישראל החד־ערוצית אימצה את דימוי “הקיבוצניקים המיליונרים בבריכות". מי הטורקיז בבריכת מנרה העכירו והיו לסמל השסע והניכור מצד הקיבוצניקים. ואיני אומר שלא היו כאלה, ואיני מזלזל בתחושות האנשים בקריית שמונה ובחצור הגלילית, אבל לא היה מקום להתחשבן עם מי שהיאחזותם העיקשת בקרקע סימנה את גבולות המדינה, שהיו גורם מרכזי בקליטת עלייה, ש־470 מבניהם ויקיריהם היו בין 2,689 חללי מלחמת יום כיפור. כי בגין בהגינותו התחרט והתנצל, אך הוא פתח מיקרופון והתקין מקלדת למתלהמים, לגסי הרוח.
אריה דרעי בסרטון “השקופים": “למה קיבוצניק יכול לקבל את הקרקע של הוריו ולבנות שמה צימרים?".
יאיר נתניהו בציוץ: “להחרים את הקומוניסטים הארורים האלה".
דוד אמסלם מעל דוכן הכנסת: “הקיבוצניקים הם הגאונים שצריכים לקבל את ההחלטות ואנחנו מנקי בתים? אמסלם דוד בחיים לא יהיה סוג ב'".
רוני לוי, חברי שנרצח בבארי, היה איש שהאמין בשלום עם שכניו, שחשב שאין שום סיבה בעולם להרעיב אותם. למגינת לבי זכה לאהדת גולשים מעטים בכתבתי לזכרו. המגיבים ברובם נתפסו לעובדה שחתר לפיוס עם הפלסטינים. אף שהדברים לא נכתבו בפירוש, התגובות עמדו על גבול השמחה לאיד. טונים של “אמרנו לכם", “מגיע לכם" עלו מהן. “תושבי בארי כמו שאר הקיבוצים הפגינו בעד ההתנתקות", נאמר באחת, “היו מוכנים להקריב אחרים לטובת הנוחות שלהם, השנאה שלהם הפכה אותם עיוורים לסכנה".
שבנו ממלחמת יום הכיפורים בחיוך ובדמע. לאחר המחיר הנורא זיהינו תקופה חדשה בפתח. הותנע שיח, הבטיחו יונה והיא התחילה להתעופף. מהר מדי שבה לשובך. כרגע, כשרשימת המוות מתארכת מדי יום, חיילי צה"ל הם שמקנים אמונה בניצחון. לצדם תנועה אזרחית מרהיבה קמה מן האפר. אנשים טובים מכל הספקטרום הישראלי מחליפים ממשל לא קיים. מסיעים, משוחחים, אורזים, מעוררים תקווה שפעם נחיה בשלום. כמו בילאל ודור של נכדתי אלה.