זה 100 שנה מלווה את הציונות קונספציה מרכזית, שאומרת שאם רק נסכים לוויתור זה או אחר, יתרצו ערביי ארץ ישראל. יום יגיע, ובו ויתור גואל שלנו יביא אותם להסכים לקיומנו כאן כישות לאומית, וכך נחיה לצדם בשלום ובהרמוניה. על פי קונספציה זו פעלנו. הוויתורים שהוצעו על ידינו, לפני הקמת המדינה ואחריה, נעשו כמעט תמיד במטבע טריטוריאלי.
תרבות השקר | עדו נתניהו
הוליווד ואנחנו | עדו נתניהו
עד כדי כך קנתה לה קונספציה זו אחיזה, שבשנות ה־30 של המאה שעברה הסכמנו להסתפק במדינונת זעומה – כזו שכל תחומיה הסתכמו ברצועת החוף ובגליל – ובלבד שיבוא הסוף לסכסוך. אבל אפילו שההצעה קבעה שרוב רובם של שטחי הארץ יימסרו לערבים, לא הסכימו הערבים לקבלה. באופן דומה, גם כל הצעת ויתור אחרת שלנו לאורך השנים הביאה מן הערבים רק תוצאות שליליות – על פי רוב דחייה, והחרפת ההתקפות נגדנו כשהצעתנו כן התקבלה על ידיהם.
היה אומנם פרק זמן שבו ההנהגה הלאומית שלנו השתחררה מהקונספציה, לפחות כפי שהדבר התבטא במעשיה. כוונתי למלחמת השחרור וסמוך לאחריה. אבל זמן לא רב אחר כך שבנו לסורנו, ועלינו מחדש על מדרון הוויתורים. הידרדרנו במדרון הזה עד שהגענו לאוסלו, להתנתקות ולנסיגה מדרום לבנון – על כל תוצאותיהם. הייתה נקודה שהגענו ממש אל סף תהום, כשהצענו למסור לערבים הפלסטינים כמעט את כל שטחי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים. לא נפלנו אל תוך התהום עצמה רק הודות לערבים, שדחו את ההצעה. סרבנותם אז הצילה אותנו. עכשיו, לאחר ה־7 באוקטובר, יכול כל אחד מאיתנו לדמיין בקלות רבה מה היה קורה לנו אילו הם, ולא אנו, היו שולטים על המרחבים הגדולים והגבוהים של לב הארץ. חלום בלהות.
קשה לעקור מן היהודי את הרעיון של פשרה־למען־שלום. הרצון בשלום הוא כה חזק וטבעי אצלו, שקשה לו לשאת את המחשבה של מאבק תמידי. "הלנצח תאכל חרב?" עולה בכל פעם השאלה, שלא לומר התרסה. העלאתה כשלעצמה מעידה על ראייה א־היסטורית וא־פוליטית של החיים המדיניים. היא מבטאת חוסר הבנה בסיסית שהאפשרות של מלחמה היא נתון פרמננטי בעולמנו. בגלל אכזריותו, רבים אינם מוכנים לקבל את הנתון הזה, ובוחרים לראות את העולם באופן אחר. כשפרצה המלחמה בין רוסיה ואוקראינה, אמרה עיתונאית ידועה משהו בנוסח: "מלחמה? ועוד באירופה? מי היה מאמין שדבר כזה יכול לקרות בימינו?". היא לא הייתה היחידה אצלנו שהביעה פליאה ותמיהה על מה שקרה.
זאב ז'בוטינסקי ניסה לחנך אותנו לראות את המציאות כמות שהיא. פעם אחר פעם ניסה להסביר לנו שיחסים בין מדינות מבוססים על יחסי כוחות ולא על יחסי ידידות – או לפחות, לא על יחסי ידידות כמו אלה הקיימים במישור האישי. המוסר בין אדם לחברו, שעל פיו מוסדרים חיי החברה שלנו, אכן ממלא בה תפקיד מרכזי, אבל ביחסים בין מדינות, אין למוסר הבין־אישי כל תפקיד.
המשימה שז'בוטינסקי נטל על עצמו הייתה כמעט בלתי אפשרית, שכן הוא היה צריך לשנות דרך מחשבה של עם שלם, שבמשך דורות ארוכים היה מנותק מהעשייה הפוליטית. כשעולמם של היהודים היה נתון רובו ככולו בתוך חיי קהילותיהם, וכשהמגע שלהם עם העולם החיצוני התבטא בעיקר ב"הסתדרות" עם הגביר או נציג השלטון – כך במשך מאות בשנים – קשה היה ליהודים להבין את הגישה של ז'בוטינסקי, לא כל שכן להפנימה.
אבל היו אלה שהבינו והפנימו. והיום יותר אנשים מבינים, וגם אם לא לגמרי, אז רבים לכל הפחות מבינים שבמצב שבו האויב מתנגד בכל תוקף לקיומך פה – בכל תנאי ובכל גבול – הוויתור לו הוא הרסני. ז'בוטינסקי סבר שמצב זה מחייב ביתר שאת לאמץ את עקרון קיר הברזל, שאותו החדיר בכל תלמידיו. עיקרון זה אומר שרק עוצמה צבאית גדולה וכבירה תגרום לאויב להבין שאין טעם בהמשך הלחימה, שכן כל מלחמה נגדנו תסתיים אצלו בהרס ואסון, ועל כן כדאי לו להפסיק.
ואכן, בזכות קיר הברזל הגענו למצב של הסכמי שלום עם מצרים, ירדן ומדינות ערביות אחרות. במצב של שקט מתמשך ושל ויתורים (בין שמאונס ובין שמרצון) על הרצון לתקוף אותנו – בגלל חוסר התוחלת שבהתקפה כזו – יכול גם לחלחל שינוי תודעתי כלשהו אל לב האנשים.
אך חזק ככל שיהיה, קיר הברזל כשלעצמו לא יביא לשלום עם האויב הפלסטיני. זאת, כי השנאה התהומית אלינו מושרשת אצלם עמוק מדי. אבל קיר הברזל יכול בהחלט להביא לשקט גם מצד אויב זה. ההרתעה המוחלטת, שמתלווה אליה פחד נורא מכוחנו, תשתק ותשתיק. ובאשר לשינוי תודעתי אצלם? נשאיר אותו בינתיים לזמנים אחרים. הללו אולי יגיעו עוד לפני בוא המשיח.
הכותב הוא רופא, סופר ומחזאי
[email protected]