לפני שנים פסעתי במסדרונות הכנסת. מול עיניי הופיעה קבוצה של חמישה מהקצונה הבכירה בצה”ל. הם נראו מרוצים, גבוהים ומפיקי ביטחון עצמי. עצרתי אותם לרגע ושאלתי אותם שאלה פשוטה מאוד: האם חיילי צה”ל כולם יודעים להשתמש בכלי ירייה ולירות למטרה? בתגובתם היה משהו מהמבוכה והבנתי, כפי שסברתי, שאכן צה”ל לא כל כך דואג לאמן את כל החיילות והחיילים המשרתים בצה”ל להשתמש בכלי ירייה ולקלוע למטרה.
לטווח קצר עם מאות ק"ג חומר נפץ: הרקטה שחיזבאללה טען ששיגר | צפו
בכיר סעודי נגד נאום נסראללה: "ציר ההתנגדות הוא שקר"
לפני כשבוע פגשתי בכנסת שוב קצין בכיר בצה”ל ושאלתי אותו את אותה השאלה. ובתשובתו הבנתי כי המצב לא שונה. רק חלק מאלה המשרתים בצה”ל אומנו בירי וכשרים להשתמש ביעילות בכלי ירייה. לאמיתו של דבר במהלך השנים פיתח צה”ל תפיסת עבודה לפיה אין צורך בהגנה עצמית ברמה האישית וברמה הקבוצתית. ותפיסת עבודה זו נחשפה במלוא מגרעתה במתקפת ה־7 באוקטובר.
אנו קוראים את סיפורה של עדן נמרי ז”ל. היא הייתה ספורטאית מוכשרת ובחרה לאחר גיוסה לצה”ל בקריירה צבאית. ב־7 באוקטובר היא הייתה ביחידת “רוכב שמיים”, לוחמת על חייה ועל חיי עוד 30 ומעלה חיילות שהיו במוצב נחל עוז. מתוך קבוצה זו רק לארבע חיילות היו כלי ירייה. ל־30 תצפיתניות לא היה כלל נשק אישי. הן הושמו במוצב קדמי מסוכן במצב של אי־יכולת כלשהי להגן על עצמן ועל חייהן.
צה"ל חייב לצייד בנשק אישי את התצפיתניות המצויות על קו הגבול אל מול ארגון מרצחים, וגם לאמן אותן בירי. מאז ה־7 באוקטובר מגיעים אלינו סיפורים רבים מהרבה כיתות כוננות בעוטף עזה שלפיהם כבר לפני שלוש שנים החלו בצה”ל לפרוק אותן מנשקם. מישהו בפיקוד החליט שלא נשקפת שום סכנה מהרצועה; שכן אף אדם בר דעת לא היה שולל מכיתות הכוננות את נשקן אם היה סבור שאכן נשקפת שם סכנה.
וזו הייתה אותה רעה חולה שפשטה והכתה ביכולת החשיבה בצה”ל. אין צורך לאפשר ברמת החיילת או החייל, ואפילו לא ברמת כיתות הכוננות, יכולת של הגנה עצמית. על כך שילמו מאות בחייהם.
ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט אומר לנו היום שצריך לצייד כל יישוב ויישוב בישראל בכיתת כוננות שיהיו לה גם אמצעי לחימה וגם הכושר ללחום ולהגן על היישוב, כולל יישובים שהאוכלוסייה בהם היא אוכלוסייה חרדית. אין לי ביקורת על בנט. הוא בטח לא האשם המרכזי במחדל ה־7 באוקטובר, אבל הוא כיהן כראש ממשלה. למה הוא לא הגיע למסקנה הזו קודם ה־7 באוקטובר? היה לו את הכוח ליצור את השינוי.
הרבה אומרים: נקים ועדת חקירה מחר, היום נילחם יחדיו. הבקשה שלי היא: אל תקימו ועדת חקירה, אל תמשיכו לשטות בציבור. ועדות החקירה בישראל למדו איך למוסס את האמת, איך לא להטיל אחריות אישית, איך לגרור, לסחוב, להשהות וכמעט לקבור את האמת הפשוטה.
לא כל כך קשה להעריך על מי מוטלת האחריות למחדל האיום של ה־7 באוקטובר. הרבה היו קורבנות של מגיפה תודעתית, בכל רמות הפיקוד. חוסר יכולת תהומי להעריך נכון את המצב. אבל את אלה שקיבלו את ההחלטה לפרוק את כיתות הכוננות ביישובי עוטף עזה מנשקן צריך לזהות ולבודד. על שום שפשעם היה כפול.
תהיה הערכת המצב אשר תהיה, שלילת יכולת ההגנה העצמית של כיתות הכוננות עלתה בחייהם של מאות. זהו נושא מפתח שאי אפשר להתעלם ממנו או לשלבו ביחד עם ועדת חקירה ממלכתית שעל פי כל נוסח אפשרי תוכל גם לרדת לעומקי ההיסטוריה החל מהסכמי אוסלו, משל הייתה מכון מחקר.
ישראל מצטיינת באי־נכונות להטיל אחריות אישית על נושאי משרה בשירות הציבורי שלהם ניתנה אחריות להגן על הציבור. כך זה היה לפני שנים באסון הבונים שבו נהרגו 19 נערות ונערים, וכך זה לאורך כל הדרך; וכך אנחנו בונים מערכות ציבוריות אשר בסופו של יום עלולות לעשות את השגיאות החמורות ביותר ולעולם לא לשאת באחריות אישית.
אחריות אישית נחוצה כדי לגבש מודעות ברורה של כל נושא משרה שיש לו אחריות לשלום הציבור או לביטחונו. כי הוא לא יכול לחמוק ממחדלים שביצע במסגרת תפקידו וכי אסור לטשטש עקבות אחריות זו על שום שהתוצאה תהיה הנמכת כל נורמות התפקוד הנחוצות בשירות הציבורי.