שאלת "היום שאחרי" בעזה, חשובה ככל שתהיה, היא משנית כרגע ביחס למלחמה שמתנהלת בעזה, ביבשה, באוויר, בים, מתחת לקרקע ובחזית המדינית. הדרג המדיני והביטחוני חייבים להתרכז בניצחון מלא ובעמידה במטרות המלחמה, כפי שהגדיר הקבינט: שלילה מלאה של קיום החמאס בעזה, השמדת יכולותיו הצבאיות, השלטוניות והארגוניות והריגת כל מנהיגיו (ללא קשר למקום הימצאם הפיסי) ומי שלקח חלק בתכנון ובביצוע התקיפה הברברית, ובראש ובראשונה החזרת כל החטופים והגופות לישראל, ללא הישגים לרוצחים מהחמאס.
הניצחון המוחלט והחד-משמעי הכרחי לצורך המשך קיומה של ישראל באזור כמדינה חזקה, עצמאית ודמוקרטית, שאויביה מורתעים מיכולותיה, ולהחזרת מתיישבי הדרום לביתם בביטחון מלא. הניצחון חשוב מאד גם ליהודי העולם. כשישראל נתפסת כחלשה ומורתעת האנטישמיות ורדיפת היהודים מתגברת, לכן יהדות העולם מתפללת לניצחון מלא ומוחלט של ישראל, גם עבורם.
לא אכנס לפרטי הלחימה, אבל אחריותה ומחויבותה של ישראל, לאחר ההפתעה שספגה, היא לשנות את כללי המשחק מיסודם, להבהיר שבעל הבית השתגע, להפתיע בעוצמת התגובה הכוללת, ולהכריע את החמאס, באופן סופי. צה"ל מבצע זאת היטב ואסור להפריע לו. אסור גם שהמחשבה על היום שאחרי תוביל או תשפיע על אסטרטגיית הלחימה, או תשמש כבלם להשלמת המשימה.
קיימת אחריות ישירה וברורה של איראן לתקיפה, כולל מימון, אימון, חימוש והנחייה, גם אם לא נמצא הוכחה להנחיה איראנית על השעה המדויקת לביצוע התקיפה. זה חלק משאיפתה של איראן לגרור את ישראל למלחמה רב-זירתית, לקחת את ההגמוניה במזה"ת ובעתיד להפוך לגרעינית ולהשמיד את ישראל.
בבעיה האיראנית ובבעיית החיזבאללה (לה נדרש, לפחות חלקית, כבר במהלך המלחמה הנוכחית, אחרת נהיה בבעיה) נטפל בהמשך. העולם מתחיל להבין, גם אם באיטיות, שהבעיה האיראנית אינה בעיה ישראלית בלבד. הפתרון "ליום שאחרי", אבל רק אחרי שנסיים את המלחמה בניצחון מלא, יתבסס בקיצור נמרץ, על העקרונות הבאים, כפי שהצגתי בשבועות האחרונים:
שינוי מהותי בתפיסת הביטחון של ישראל, בוודאות מול ארגוני טרור. לא עוד הרתעה, התראה, הגנה והכרעה. הלקח הברור ממה שקרה הוא שרגלי ההרתעה וההתראה חייבות להשתנות מהיסוד, לצד חיזוק רגלי ההגנה (בכל הממדים) וההכרעה. אוסלו, ההתנתקות והיציאה מעזה היו טעויות קשות, אבל בעזה שאחרי המלחמה לא יהיה עם מי לדבר ולישראל אסור לשלוט שוב בחיי היומיום האזרחיים של מיליוני העזתים.
ישראל לא מעוניינת בהסדרה בעזה ובהסכמי שלום, לכן אסור לחבר את המצב בעזה לפתרונות מדיניים כלשהם, במיוחד לאור קולות המתחילים להישמע בכיוון. לא משנה מי הגורם שיקבל אחריות אזרחית על עזה, עזה תהפוך למעמד "דומה" או נחות משטחי B באיו"ש. וישראל תהיה זו שתגדיר את המציאות והאחריות הביטחונית בשטח, לשנים רבות.
הרשות הפלסטינית, ללא קשר למנהיג שיוביל אותה, לא תהיה בשום מקרה חלק מהאחריות האזרחית על הרצועה. מי כן? יש הרבה פתרונות עליהם ישראל תדון בהמשך, בשיתוף עם ידידיה שהוכיחו את תמיכתם במלחמה, בעיקר ארה"ב ואירופה. הרצועה כולה תהיה מפורזת (DMZ) ולא תכיל מנהרות, נשק ויכולות ייצור של נשק וטילים. כל מה שייכנס לרצועה יהיה מפוקח במלואו על ידי ישראל, וכוחות הביטחון הישראליים יוכלו להיכנס לרצועה בכל זמן ובכל מקום, על מנת לוודא הסרת כל איום פוטנציאלי. בנוסף, ייבנה אזור ביטחון חדש ברוחב של מספר קילומטרים לאורך הגדר הישנה שלא יוגדר רק כ-DMZ, אלא כ-"KILLING ZONE", על כל המשתמע מכך. באזור זה, שיהיה חשוף לחלוטין, כל מי שינוע ללא רשות יהיה בסכנת מוות מיידית.
עד שתגיע לפתרון יציב, מבוסס על עקרונות בסיסיים אלו, תעבור ישראל דרך "מערכה מתמשכת", אבל בתנאים שלה, ללא חשש תמידי מהידרדרות, או הימנעות מהפעולות הנדרשות בשטח, כתוצאה מחשש כזה. חלק מהתוכנית נשמע אולי כאוטופיה, אבל לישראל אין ברירה אחרת על מנת להשיב לעצמה את ההרתעה מול מעגל האש שבנתה איראן מסביבה, ולהשיב לעם את האמון בצה"ל ובמפקדיו.
תא"ל (מיל) פרופסור יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) ופרופסור בטכניון. שימש כיועץ לביטחון לאומי של ראש הממשלה נתניהו וכראש המטה לביטחון לאומי בפועל.