ניתן לומר ש-30 יום לאחר "מלחמת עזה 2023", מאזן שדה הקרב במלחמה הא-סימטרית הזו מוטה לטובת הכוחות הישראלים. כל מה שהיה צפוי אכן התרחש: ההכרזה של ארצות הברית, ואיתה רוב מדינות המערב, המאמצות לחלוטין את ההיגיון ואת הנרטיב הישראליים; הלהיטות של וושינגטון עד רגע זה לנקות מכל אשמה את איראן ואת חסידיה האזוריים ולאחר מכן לנטרל אותן כדי להקל את תהליך הבידוד של חמאס ושל תנועת הג'יהאד האסלאמי ולהאיץ לא רק את החיסול של הנוכחות הצבאית והביטחונית של שני הארגונים, אלא גם את מחיקת הבסיס הדמוגרפי שלהם ברצועת עזה באמצעות גירוש מלא; וחוסר היכולת של הגוש המתנגד לוושינגטון בראשות מוסקבה ובייג'ינג לרסן את ההסתערות האמריקאית חסרת התקדים (לפחות מאז הפלישה לעיראק ב־2003) לשם השגת פתרון צבאי מכריע. נראה שכעת אף לא אחד יוכל לעצור את ארה"ב, כשברקע שוררת אווירה קשה של מתיחות, הסתה ואף האשמה בבגידה, לצד הגבלות איומות על חירויות הציבור בארה"ב ובמדינות מערב אירופה הגדולות. 

החטא ועונשו: העיתונאי העזתי ששידר מהקיבוצים מתחנן על נפשו
לאחר שהכחישה את הטבח: ח"כ חטיב יאסין ביקשה לצפות ב"סרט הזוועות"

למרות זאת, מאות אלפי אמריקאים ואירופאים הדוחים את זיהוי האהדה לסבלם של אזרחי עזה עם תמיכה במדיניות ובשיטות של חמאס, התעמתו עם ההגבלות ועמדו בלחצים. הם יצאו לכיכרות עם דגלים ובקריאות עידוד באומץ שעוד יהיה לו המשך. סביר להניח, כפי שניתן לזכור מהאווירה של 2003, שהם ישלמו את המחיר בדרך זו או אחרת עבור האתגור האמיץ הזה, במיוחד בעידן של מעקב ברשתות, האזנות לטלפונים, פריצה לנתונים אישיים ואי־סובלנות חסרת מעצורים.

כף המאזניים בשדה הקרב מוכרעת על ידי אמריקה, המערב וישראל, והנתונים מוכיחים זאת במלחמה הנוכחית. אולם חמאס והעומדים מאחוריה עדיין לא הפסידו פוליטית, ואינני סבור שהגישה המערבית הנוכחית לאירועי ה-7 באוקטובר ולכל מה שמתרחש מאז תוליד מנצחים ומובסים בעתיד הנראה לעין. פרשנים אף מסבירים שעצם חלוקת העולם לשני מחנות - "אנחנו" ו"צרינו" - די בה כדי לחסום כל שיח על מנצח ומנוצח.

בין אם חמאס ותומכיה, או ישראל ותומכיה, רצו להגיע לחלוקה דיכוטומית של העולם, הרי שחלוקה כזו כבר התרחשה ברמה הפסיכולוגית והזהותית, ולא ניתן לחזור אחורה. ואכן, במלחמה הזו אנו מתמודדים עם חלל נפשי - מצב נורא של אכזבה ואובדן אמון; קולות ההיגיון ודרך האמצע והפשרה במערב פינו את מקומם לעליונות, לביטול גזעני ולרטוריקה פופוליסטית סלקטיבית ומסיתה. מכרים רבים מהעבר הפכו את עורם, והביטויים שהחלו להופיע על שפתיהם של דוברי צבא ושל פרשנים פוליטיים במערב השתנו לפתע. מדינות שפעלו בשיקול דעת, כלי תקשורת מכובדים ומנהיגים אחראיים, או כאלה שנראו כך, הידרדרו בצורה מפחידה והם מצדיקים כל צעד או פעולה, ללא קשר למחיר ההומניטרי ולמחיר הפוליטי העתידי.

הרבה ממה שאנו שומעים מטריד, ורבים אינם מבינים את משמעות דבריהם ואת השלכותיהם. יתרה מכך, נדמה שהם אינם רוצים לחשוב על נהרות הדם שיבואו, על הצטברות השנאה, על קריסת ההזדמנויות להסדר ועל החרפת המבוי הסתום הפוליטי. אולם מבלי להמעיט בסבל הפלסטיני המתמשך ובהתחמקותה של ישראל כהרגלה, חשוב לומר: מה שקרה ב־7 באוקטובר היה התנהגות שגויה: ראשית, משום שהיא כוונה מלכתחילה כלפי אזרחים, ושנית, משום שזה היה הימור שלא הביא בחשבון את ההשלכות. חלק מהקיצוניים בימין הישראלי אולי קיבלו את ההזדמנות שייחלו לה, המכשירה את פרויקט הטרנספר על רקע אהדה מקומית ובינלאומית שלא הייתה ניתנת להשגה בנסיבות אחרות. 

מצד שני, ההיגיון אומר שלא ייתכן שמתכנני אירועי ה-7 באוקטובר לא הביאו בחשבון את התגובה הישראלית. לפיכך כדאי לשאול: האם הובטחה להם תמיכה אזורית או בינלאומית כלשהי, או שהם הוליכו את עצמם, את ארגונם ואת משפחותיהם, מבלי דעת, לקרב אבוד בדעת הקהל הבינלאומית? 

אינני רוצה להרחיק לתיאוריות קונספירציה, אולם דומה שזה מה שנדרש כדי לשרטט מחדש את מפת האזור, לחסל את הסוגייה הפלסטינית ולחלק את אזור הלבנט מחדש. אין זה מקרה שאיראן מזוכה מאשמה, סוכניה באזור שותקים ומסתפקים בהפקות מבוקרות של פרצי אלימות, והמדינות הגובלות בשטחים הפלסטיניים מחשבות להתמוטט מהמשבר המיוצא אליהן. 

עם תחילתה בפועל של הפלישה הקרקעית, הגיוני שהמערב ידרוש את שחרורם של בני הערובה האזרחים כתנאי להפסקת אש. אולם זו אינה דרישה ריאלית; האם אדם רציונלי יכול לדמיין שקבוצה שחטפה בני ערובה תוותר עליהם מרצונה כאשר פסק הדין לחיסולה כבר התקבל? זהו אינטרס של כולם, ללא יוצא מן הכלל, להפעיל היגיון ואורך רוח כדי לסיים את המשבר במינימום אבדות ולאמץ ברצינות דרך מדינית המבוססת על ההחלטות ועל הדין הבינלאומי. זו האפשרות היחידה להפיג את המתח ולפתוח את דלתות הפתרון במקום את שערי הגיהינום. 

הכותב הוא איש תקשורת לבנוני בכיר

המאמר המקורי התפרסם בעיתון א־שרק אל־אווסט' ב-29 באוקטובר 2023. גרסה זו מתפרסמת בחסות פרויקט אופק המשותף למכון ון ליר בירושלים, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם בנצרת

תרגם מערבית: דורין ליזר