מלחמת חרבות ברזל: בשביעי באוקטובר נשברה קונספציה נוספת, מלבד זו שבה החזיקה ישראל: ״תיאוריית קורי העכביש״ שהגו מנהיגי הציר האיסלמי הפונדמנטליסטי. בעוד שישראל היא מעצמה צבאית חזקה, גרסה התיאוריה שקודמה על ידי נסראללה עוד בשנת אלפיים, החברה הישראלית היא חברת שפע מפונקת ועייפה ממלחמות, בעלת כוח עמידה אזרחי נמוך.
המלכודת שמתכנן סינוואר לישראל ומדוע צה"ל מסרב בעקשנות להפסקת אש
אונס והתעללות אכזרית: העדויות המטלטלות של ניצולי השבת השחורה
לפי התפיסה הזו, אזרחי ישראל רגישים מדי כדי לשאת אובדן חיי אדם ואינם מוכנים עוד להילחם ולהקריב חיים כדי להגן על האינטרסים הלאומיים שלהם. ההימנעות מסבבי לחימה ארוכים, הנסיגה מלבנון, עסקת שליט, חיי מערביות אינדיבידואליסטים, ואפילו מגמות תרבותיות שנתפסו כהכנת תשתית לעזיבת הארץ – החל מהוצאת דרכונים זרים וכלה בהענקת שמות לועזיים לילדים – גרמו לאויבנו לחשוב שנוכח צרה קשה ואובדן משמעותי בחיי אדם, הישראלים יעזבו את הארץ בהמוניהם.
על רקע זה פתח החמאס במתקפה המזעזעת ביותר שניתן להעלות על הדעת. הוא עשה כן, ככל הנראה, מתוך רצון לעורר אימה והלם כה עמוקים בציבור הישראלי, עד שתשבר רוחו של זה. לראשונה בעימות עם אויבנו, החברה האזרחית היא זו שהושמה במבחן, ולא הצבא או מקבלי ההחלטות.
חוסנה נבחן באחת התקופות המאתגרות והשבריריות ביותר שלה, תחת הנהגה שלכדה את זרמי תשומת הלב הציבורית והמערכות השונות במערבולות של עיסוק אובססיבי בעצמה. הנהגה שחטאה – ועדיין חוטאת – לתפקידה להוביל את העם, להלהיב, לנחם, לאחות, להתוות תקווה ולהשרות בטחון באזרחיה.
ולמרות המציאות הזו, העם הישראלי מפגין עוז רוח קולקטיבי מרשים. גל ספונטני של עזרה הדדית, מעשי חסד ותמיכה אקראיים ומאורגנים והתגבשות של תמיכה קהילתית, חישלו במהירות עמוד שדרה של אומה שאויבנו ניבאו שתתפרק תחת הלחץ. ההתגייסות המיידית עשתה יותר מאשר להפריך את תיאוריית קורי העכביש: היא טוותה מרקם חברתי חסין שעומד איתן אל מול הכוחות המבקשים לפרום אותו.
חוסן זה נובע לא רק מהיסטוריה ארוכה של רדיפות שבהן הדמעות שימשו כדבק חברתי, אלא גם מהקשר לארץ ולחיים שנבנו בה במו ידינו. האתוס הישראלי העכשווי כבר אינו מעוצב מההרהורים האינטלקטואליים של אחד העם או הציונות המעשית של ברל כצנלסון, אלא על ידי קשר אמוציונלי ישיר לארץ שעבורנו היא ביתנו היחיד.
עבור הישראליות בת זמננו המשפט ״אין לי ארץ אחרת״ אינו עוד קינה תנ״כית או תחושת נרדפות גלותית, אלא מציאות מוחשית: אין לי חיים אחרים מלבד החיים שאני מנהל במולדתי. מדממת מכאב אחרי אסון, בצילה של הנהגה שהותירה פער נפשי ומנהיגותי עמוק ואף הפכה לגורם מפריע לחברה עצמה, רוח העם מצאה את דרכה להתאחד ולהתרומם ביתר שאת.
השביעי באוקטובר הראה שלישראל אין רק את הצבא החזק במזרח התיכון, יש לה גם את החברה האזרחית האיתנה באזור. גם בהעדר מנהיגות עקבית, החברה הישראלית לא נסחפת חסרת כיוון לנוכח איומים קיומיים. עוצמת כאב האבדות נתפסת בעצמות, פחדי המלחמה גונבים פעימות הלב, ומורכבות משחק השחמט הגאופוליטי מנדנדת מאי-ודאות, אך מול זה עולה מרחובות הארץ מסר ברור ומהדהד לכל המזרח התיכון: הישראלים כאן כדי להישאר, מוכנים להגן על ביתם, על עצם קיומם, ברוח בלתי מעורערת.
יתכן שמתוך התרסקות הקונספציה של אויבנו יעלו קולות שונים משהכרנו בעולם הערבי, כאלו שיפנימו שמעגל הדמים אינו מוביל כפי שחשבו לעזיבה יהודית אלא רק לכאב הדדי נוסף, ואולי הגיע העת לדיאלוג אמיתי. מתוך שבריה של קונספציית האויב עולה וזורחת רוחה של האומה הישראלית, ומתגלה לכל כהגנה החזקה ביותר שלה.