האמת היא שאינני מתפלא על ה״הפתעה״ בגילויים כי עיתונאים וצלמים ״מטעם״, הצטרפו לפושטים הברברים של החמאס. אני מופתע מאלה שהופתעו, כי הפתעה אין פה. כך היה וכך יהיה.
פועלים לא רק בעזה: שתי חוליות הותקפו בלבנון, בג'נין דווח על הרוגים מאש צה"ל
בארה"ב הפנימו: כל עוד לא ישוחררו חטופים במספר רב - ישראל לא תעצור
עיתונאים וצלמים פלסטינים שפועלים ביהודה ושומרון או בעזה, במיוחד בעזה, הם בגדר שבויים בידי החמאס ויש להתייחס לדיווחים שלהם בהתאם.
לכאורה, קשה לבוא אליהם בטענות. הם רוצים להתפרנס, הם חייבים להתפרנס ובעזה קשה מאוד, אם הם יכולים למצוא מעסיק אמריקאי כמו CNN, AP, רויטרס או גופי תקשורת אחרים, הם עשו עסקת חייהם. גם פרנסה, גם כבוד, גם מעמד. וכמובן שירות למען ה״מולדת״. אידיאלי.
באינתיפאדה השניה, בראשית שנות האלפיים הופקדתי על מערך ההסברה הלאומי. אחד האירועים המכוננים היה לינץ׳ של שני חיילי מילואים ישראלים ברמאללה. באירוע זה מחוללי הלינץ׳ ניסו להסתיר את הזוועה ואסרו על כתבים וצלמים להתקרב לתחנת המשטרה, שם התרחש הלינץ׳. במקרים אחדים נטלו מהם את החומר המצולם.
רק צוות של הטלוויזיה האיטלקית עם מפיקה ישראלית וצלם מצרי הצליחו לצלם האירוע. הם העבירו התמונות לירושלים ומשם לרומא. החומר שודר. במקרה הזה, המרצחים הבינו את הנזק הפוטנציאלי, בעזה, לעומת זאת, הם עודדו אותו עד שהבינו ומחקו הסרטים. תוך כדי הטיפול בפרשה גילינו, בעזרת ידידי גדעון מאיר ז״ל, איש משרד החוץ, כי לטלויזיה האיטלקית היה הסכם כתוב עם הרשות הפלסטינית שקבע מה מותר ומה אסור להם לדווח.
שללנו ממנו את תעודת הכתב הרשמית של לשכת העיתונות הממשלתית והוא הוחזר לאיטליה. זאת הייתה תגובה ראויה של רשת טלוויזיה זרה שהבינה כי הדיווחים של האיש שלהם בשטח היו מעוותים ומוטים.
במקרה שלפנינו, הרשתות יודעות היטב כי הדיווחים מעזה נתונים בספק. הם יודעים החמאס מפעיל עליהם לחץ מתמיד וכי הם עובדים בשירות, אך הם התעלמו מכך. הרי חופש העיתונות הוא לא בדיוק ההתמחות של חמאס, גם לא זכויות אדם.
מדי פעם בכיכר העיר הוא מוציא להורג כמה ״משתפי פעולה״ ומבטיח את שלטון הפחד והטרור שלו ב״רצועה״. העיתונאים אינם יוצאי דופן, הם חיים במדינת טרור ומעסיקיהם המערביים אמורים לדעת זאת.
מיד כשהתחילה המלחמה שאלתי, מי מדווח מתוך הרצועה. חיכיתי לרשימת שמות וארגונים מן המובילים בעולם. ואז התברר כי הם אינם שם, כמו באזורי לחימה אחרים, למשל מלחמת רוסיה - אוקראינה, רק צד אחד מתיר לנציגי התקשורת תנועה חופשית וגישה לשטח. בתוך עזה העזתים מספקים את הסחורה והרשתות האמריקאיות עוצמות עיניים, אבל מעבירות החומרים לעיני הקהל הרחב.
בכך הם מתנערים מהאחריות מספר 1 שלהם, אחריות של העורך. מחקר שפורסם לאחרונה מגלה כי בעידן הרשתות החברתיות התרופף המושג ״עורך״ וממילא גם אחריות עיתונאית. הם חשים כי הרשתות החברתיות מלחכות את הרייטינג שלהם וההכנסות פוחתות, ולכן הן ״זורמות״ עם הסיפור, גם אם הוא זוועה (״מזהירים בזה את צופינו״) ומגלגלות את ״תפוח האדמה הלוהט״ אלינו, הצופים והקוראים. זאת כמובן גישה צינית וצביעות מאין כמותן, שבהן אנו נתקלים שוב ושוב.
הם לא היו מעזות לנהוג כך בכתבים שלהם, אבל כאשר מדובר במקומיים, שכל תפקידם ל״שכב על הגדר״ עבור הרשת שלהם. לא אכפת. הזדמן לי פעמים אחדות בעברי העיתונאי לדווח מאזורי סכנה, כולל מלחמה.
לעיתונאי יש מעמד מיוחד בסיקור משברים בינלאומיים, בוודאי כאלה שגולשים לאלימות. הוא מדווח אבל אינו נוקט צד. כל זה נכון ונכון מאד כל עוד אין מתנהלים לפניו פשעים איומים, פשעי מלחמה, ברגע הזה, הוא אינו עוד עיתונאי או צלם, הוא בן אדם, בן אדם שחייב להגיב למראות המזוויעים, המתרחשים לנגד עיניו.
זה נכון, כמובן, בעולם שלנו, בנורמות שלנו. כאשר מדובר בחמאס ובמשרתיו, אנשי התקשורת הם חלק בלתי נפרד מהצבא שלו, צבא הרוצחים, שתיקתם הופכת אותם לשותפים מלאים. מדינת ישראל באה בימים האלה חשבון עם החמאס. לאט לאט אבל ביסודיות צה״ל משמיד את מנהיגי המרצחים,
הוא יגיע לרבים אחרים. כל מי שהיה שם בשבעה באוקטובר, היה, ראה ושתק, הוא בן מוות.
ד״ר נחמן שי היה בעבר דובר צה״ל וכתב צבאי בטלוויזיה הישראלית