הבגידה של המדינה באמון אזרחיה לא מסתכמת במחדל הגעת כוחות הביטחון לזעקות תושבי בארי הנצורים, וגם לא במחדל המודיעיני שקדם לשבת השחורה. טקטיקת ההפרד ומשול, מזוודות קניית השקט, הזנחת צורכי כיתות הכוננות והשתקת התצפיתניות המתריעות על הגדר - מעמידות תמונה עגומה שמסבירה את הכישלון הצבאי.
אבל לצערנו זהו רק קצה הקרחון, תמונה חלקית בלבד. אם נרחיב את הפריזמה, תתגלה לבושתנו בבואה מכאיבה בהרבה של ישראל בת ה־75.
בישראל החזקה והעשירה של ערב שמחת תורה לא נמצא מקום סביב השולחן ליותר מדי קבוצות שהמדינה בחרה לעצום מולן עיניים. היא הייתה עסוקה בקמפיין פוליטי ציני ומתמשך של מסרים מקטבים שפוררו כל לכידות חברתית שנבנתה כאן בדמים, ובשחיטת כל פרה קדושה שנשארה, עד שלא ניתן היה למצוא את העדר.
הדפוסים שהובילו לאסון 7 באוקטובר הם אותם דפוסים שמנהלים אותנו בכל תחומי החיים. תקצוב תמידי חסר לרווחה, לשיכון, לבריאות בכלל ולבריאות הנפש בפרט, למשטרה, לרשויות המקומיות. מחסור תמידי בתקנים, שכר מעליב, דחיינות, שיסוי אלה באלה, מלחמת כל בכל. ואל תגידו "השמיכה קצרה" או "הקופה ריקה". בסוף זה עולה לנו יותר. המשאבים נמצאים אם רק לא נעסוק בהישרדות פוליטית ובקריצה לבייס כזה או אחר באמצעות כספים קואליציוניים.
כמו בקונספציה הצבאית הכושלת שנחשפה לתדהמתנו, כך גם הקונספציה החברתית שגויה מהיסוד והותירה את הנזקקים לחסדי הפילנתרופיה והחברה האזרחית. הממשלה התהדרה בהיותנו סטארט־אפ ניישן, אבל הרעיבה את הבטן הרכה של החברה, וגם כאן כל המוכיחים בשער נהדפו. מסתבר שלהזניח זה לא כלכלי. זאת עוד פצצה מתקתקת על הגדר שהמחירים שלה רבים גם לפני שהיא מתפוצצת עלינו.
לצערנו הקונספציה מצויה לא רק בקרב נבחרי הציבור שחטאו לתפקידם, אלא גם אצל חלק מהפקידות הבכירה, שבהיעדר כלים ותקציבים לאורך שנים התרגלו שלא לטפל במה שלא צועק.
הפרת חוזה המדינה עם הפריפריה החברתית והגיאוגרפית אינה חדשה. מה שמקומם במיוחד הוא שבישראל הקטנה שלנו, עם טיפול נכון, לא צריכה להיות פריפריה כלל. המשאבים צריכים להינתן על פי הצרכים בשטח ולצמצום פערים: להילחם בעוני, להיאבק באלימות בחברה הערבית ובאלימות המגדרית, לספק שירותים שוויוניים לכל חלקי החברה הישראלית, כי אנחנו שוחקים כבר שנים לא רק את השירותים החברתיים, אלא גם את חוסנה של החברה הישראלית כולה.
לשם השוואה, ישראל של שנות ה־50 אומנם עשתה טעויות, אבל למרות הצנע, אתגרי הקיום, הביטחון והעלייה, השכילה להקים כאן ממסדים חברתיים מרשימים: שירותי בריאות, חינוך ורווחה. ישראל ההיא ידעה לתמרץ חקלאים והכירה בחשיבות ישיבתם על הגדרות, תעדפה תוצרת מקומית לחוסנה של הכלכלה ולא שלחה אותם להתמודד לבדם עם פתיחת היבוא ושחיקת הסובסידיות, פרוטקשן הפשיעה החקלאית והמחסור בעובדים.
לברוא אופק
השבוע התפרסם כי הפערים הכלכליים בישראל באים לידי ביטוי גם ברמת הנגישות למיגון. ככל שאתה עני, כך הסיכוי שיהיה לך ממ"ד – פוחת. אי אפשר להתחמק מהמסקנה שישראל 2023 מפקירה את החלשים בקרבה לא רק לעוני, אלא גם למוות.
בבואנו כעת לזעוק "לעולם לא עוד", יש להביא בחשבון את כל ממדי הכשל ולא רק את הפן הביטחוני. על מנהלות התקומה למיניהן להציע מודלים שיש בהם ראייה חברתית רב־ממדית שתעמיד מחדש לא רק בתים וגדרות, אלא גם מבנים חברתיים צודקים ומקיימים. שתעסוק גם בפרנסה ובנגישות לשירותים, ותקשיב רוב קשב להנהגה המקומית.
במכתבו של מבקר המדינה לראש הממשלה השבוע עולים כשלים רבים בטיפול בעורף גם ביום שאחרי. והיום שאחרי כבר כאן, אף שהמלחמה נמשכת. קיים צורך בהול בכריתת חוזה מחודש בין המדינה לתושבי הפריפריה. חידוש נדרים שיש בו גם הכאה על חטא וגם יצירת יש מאין. לא רק להחזיר את המצב לקדמותו, אלא הרבה מעבר. יש לשקם את האמון ולקחת אחריות. לא יספיקו פתרונות טלאי על טלאי כפי שהורגלנו, כעת צריך לברוא אופק. מציאות חדשה וצודקת. לקיים מחדש את הברית הדדית בין המדינה לאזרח.
תפארת החברה האזרחית שהתגלתה בחודש האחרון נמצאת כבר שנים בלב העשייה החברתית, גם בשל אוזלת היד של הממשלה. המגזר השלישי יצר כאן מודלים שיש ללמוד מהם כעת לצורך השיקום.
יש בארץ הרבה מאוד אנשים טובים. הם נמצאים בכל חלקי החברה, מימין ומשמאל. הם ממלאים את שורות הצבא בחזית ואת שורות המתנדבים בעורף האזרחי. הם נמצאים גם במשרדי הממשלה (אני מכירה אישית לא מעט כאלה שחטפו בימים האלה למרות מסירותם הרבה).
אנחנו לא נמצאים בנקודת האל־חזור, וניתן להקים כאן חברה מתוקנת וטובה יותר מזו שהכרנו ערב האסון. נקווה שכמו שצה"ל ומערכת הביטחון התאוששו מהר, כך גם הכוחות החברתיים יידעו לשלב ידיים, לשקם ולבנות יחד, לצד דמעות השבר, מחר של תקווה.
הכותבת היא יועצת בכירה לשרי האוצר והרווחה לשעבר
[email protected]