הדגש בימים אלה בתקשורת הוא על הרגעים המרגשים של חזרת החטופים הישראלים הביתה, ויש לכך סיבה טובה. אחרי הזוועות שנחוו כאן בשבועות האחרונים ואחרי כל הדאגה, מגיעים לנו רגעים משותפים של התרגשות חיובית ושמחה. כולנו כבר מכירים את החטופים בשמם, והציפייה לאיחוד שלהם עם משפחותיהם הופכת לתחושות אחדות ורווחה אצל כולנו. עדיין, יש שני נושאים שראוי להדגיש אותם יותר ושמשום מה נדחקו אל השוליים.
סירב לכל הצעה: כך נמנע נתניהו מחיסולו של יחיא סינוואר | כספית
הפתיע ושוחח עמם: חטופים ישראלים נפגשו עם סינוואר | דיווח דרמטי
הראשון הוא השבויים הגברים. בכל פעם שמדברים על הישראלים שעדיין נמצאים בשבי, מזכירים קודם כל את מספר הנשים והילדים, אבל כמעט אף פעם לא מזכירים כמה גברים נמצאים בשבי חמאס. ישנם כ־100 גברים בשבי חמאס - חלקם אבות או סבים של ילדים ששוחררו, חלקם נשואים לנשים ששוחררו, חלקם פצועים, חלקם חוו רצח של בן משפחה ב־7 באוקטובר, חלקם מבוגרים, וכן - חלקם חיילים.
מילא מפלצות חמאס - מהם באמת שאין לצפות להתנהגות אנושית, אלא רק להעמדת פני אנושיות כדי לנסות לתעתע בעולם ולזכות בסימפטיה. אבל למה אנחנו צריכים להמעיט מסבל הגברים בשבי, כאילו אינם ראויים להחזרה באחת הפעימות שמתבצעות עכשיו, לפני החזרה ללחימה? לפי איזה סט ערכים בדיוק זה סביר להחזיק בשבי גברים עד להודעה חדשה, אפילו כאלה שהם כלל לא בגיל צבא?
אתמול אמרה אמו של רון קריבוי בן ה־26 שהיא נעלבה מכך שבנה הוגדר כאזרח רוסי, ונספר בנפרד מ־13 החטופים הישראלים ששוחררו בפעימה השלישית. היא צודקת. רון גדל בארץ והוא ישראלי לכל דבר. אנחנו ממש לא צריכים למהר לאמץ את ההגדרות המעוותות של מפלצות חמאס וליישר איתן קו. לא בעניין הזהות הלאומית של החטופים, וגם לא בעניין המגדר.
אם אפשרי להוציא את הגברים תמורת עוד יומיים־שלושה של הפוגה, אין שום סיבה לוותר עליהם. הלחימה מוצדקת וחייבת להימשך, אבל ההפוגה נועדה להוציא מעזה כמה שיותר שבויים, בין שקשישים או תינוקות, בין שנשים או גברים.
הנושא השני הוא החטופים שחמאס ״לא הצליח למצוא״. כנראה שקצת בדומה לדרך שבה הגדיר זאת ראש ממשלת אירלנד בציוץ העלוב ששיגר לטוויטר, גם כאן יש לכאורה בני אדם ש״הלכו לאיבוד״ וצריך ״לחפש״ אותם. כיוון שמדובר בארגון רצחני שמשקר, מעוות ומהתל כדרך חיים, גורלם של החטופים האבודים הללו מדאיג במיוחד.
על הצלב האדום כבר הופעלו לחצים, וספק אם ניתן יהיה להוציא ממנו יותר משכבר יצא. כנראה שבדומה לאו״ם, מדובר בעוד ארגון בינלאומי שיכולתו לעמוד במבחן המוסר היא מוגבלת במיוחד. לכן בעניין הזה צריך להפעיל כמה שיותר מנופי לחץ, בדגש על מנופים תקשורתיים בינלאומיים, ישירות על חמאס וקטאר.
בחמאס הוכיחו שהתדמית הבינלאומית של הארגון חשובה להם. הם רוצים להמשיך לשחק במשחק המלוכלך של פשעים נגד האנושות, ובמקביל צמאים לאהדת הקהל. לכן ישראל צריכה להפעיל כמה שיותר גופי תקשורת בינלאומיים שייפנו לחמאס ולקטאר, כדי לדרוש את קיום הסעיף הזה בהסכם. ביקור הצלב האדום אצל השבויים שלא יצאו מעזה בפעימות הנוכחיות הוא קריטי. לא רק הנשים, לא רק הילדים, לא רק האזרחים הזרים, אלא ביקור אצל כולם.