בנוהג שבעולם המסירות שלנו כבני אדם נתונה למי שיש לנו כלפיו אמון רב. אנו יכולים לבקר אותו ואפילו לכעוס עליו, אבל הקרבה, הנאמנות והמסירות גוברות. מובן שישנם אלה (בדרך כלל בני משפחה קרובה וחברי נפש) שכלפיהם המסירות אינה מותנית כמעט במאומה. המציאות הישראלית הנוכחית מציבה מצב דיאלקטי יותר: רבים מעימנו איבדו את רוב האמון בהנהגת המדינה וברוב המכריע של הפוליטיקאים. רבים מעימנו חשים בצער רב שגם גופי בטחון מסוימים הזניחו אותנו, לפחות באופן זמני. ובאותה עת המסירות הבאה לידי ביטוי מצד החברה הישראלית היא מופתית.

מובן שיהיו אלה אשר ישיבו לדיאלקטיקה זאת בקלות, ויאמרו שאני מערב כאן שתי מערכות נפרדות לגמרי. חוסר האמון החריף הוא כלפי הנהגת המדינה אבל לא כלפי המדינה עצמה. הדבר נכון אך ממש לא מובן מאליו. לא פעם בשנים האחרונות שמענו אנשים בתוכנו אשר טענו שתסכולם וכעסם כלפי המערכת הפוליטית הם כה רבים, עד שהם מתקשים להזדהות עם המדינה ואף שוקלים לעבור לתקופה בלתי ברורה למדינה אחרת. עובדה היא שבתודעתנו הדברים אינם רק בעלי הגיון מתמטי ואנו מערבים נתונים, דיעות, נטיות ומסקנות. לא פעם התנהגותם של אנשים מסויימים, בכל מערכת שהיא, מכריעה את יחסינו כלפי מלוא המערכת, עד כדי עזיבת מקום עבודה אהוב או אפילו קרע משפחתי.

המסירות הנוכחית בגוף ובחומר הבאה לידי ביטוי בכל מישורי חיינו חורגת מהסברים פשטניים. במהלך שירת "האזינו" (דברים, לב) מופיע פסוק קשה מאוד להכלה: "ויאמר אסתירה פני מהם אראה מה אחריתם, כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם". "הסתר הפנים" הנורא נכרך כאן בכשל רוחני וערכי וגם באובדן האמון. במובן זה השנה אחרונה ובפרט המלחמה הנוכחית העמידו מבחן על בפני החברה הישראלית: עד כמה חוסר האמון שלנו (כל אחד ונטייתו, כל אחת ועמדתה) עלול לגרום לנו, בכל השינויים הברורים, לרגש של התרחקות והסתר פנים, מהגורל המשותף שלנו בארצנו היהודית והדמוקרטית.

התשובה הניצחת ניתנת עתה על ידי אנשים רבים אשר מעמידים את חייהם ואת יכולתם למען קיומנו הלאומי במדינה ריבונית. מצטרפת לכך תחושה חזקה שהפעם במיוחד פעולתו של ארגון החמאס והתוכנית "הגדולה" של אירן ושלוחותיה אינה מכוונת להשגת הסדר מדיני כזה או אחר, אלא לסילוקה המלא של מדינת ישראל ממפת העולם. במצב קיצון זה החיוניות של מדינה ריבונית לעם היהודי מצדיקה מסירות אישית ואזרחית ללא גבול. 

הניתוק שבין המרירות כלפי המדינה לבין המסירות למדינה עצמה ולתושביה, הוא שיעור ערכי חשוב. כמו בדברים אחרים הציבור מקדים בהרבה את הנהגותיו השונות בתחושות הנכונות.  כפי שמהלכים פוליטיים שונים איחרו מאוד להגיע, ומבחינה ציבורית הדברים היו ברורים כבר מזמן, גם כאן הפוליטיקאים ברובם לא הפנימו את המסר הברור: אם האזרחים מסוגלים להדמים את רגש הכעס והתסכול כלפיכם ולפעול למען המדינה שבעצם אתם המופקדים הראשונים על שלומה, אז גם אתם חייבים לאלתר להיות מסורים לחלוטין לשלום המדינה, גם אם החישובים הפוליטיים המוגבלים שלכם מוליכים אתכם להכחשת המציאות ולבריחה מבישה מאחריות.