השאלה העולה בשיחות רבות היא חשובה ביותר: למה לא פעלה ישראל קודם להתקפה הברברית של חמאס למרות שההכנות היו ברורות וידועות, גם אם תאריך התקיפה לא היה ידוע? התשובה היא שבעולם המערבי, שישראל היא חלק ממנו, יש יחס שלילי מאוד למלחמות יזומות. בעשרות השנים האחרונות הן הפכו לבלתי לגיטימיות ובלתי מוסריות. תפיסת העולם שטענה כי "אין מלחמות טובות״ עיקרה את הדמוקרטיות מהיכולת לצאת ל״מלחמות ברירה״.
גם בישראל התחזקה התפיסה הזאת. הביטוי לה היה באמירה שרווחה בציבור ובמדיה, שישראל יוצאת רק ל"מלחמות אין ברירה״. מלחמות שלא נתפסו ככאלה זכו ליחסי ציבור קשים ביותר, דוגמת מלחמת לבנון השנייה, שאחריה התחזקה הגישה הזאת ביתר שאת. יתר על כן, בקרב מנהיגים בישראל רווחה תפיסה שלפיה התפקיד העיקרי של הממשלה בתחום הביטחון הלאומי הוא לרווח את הזמן בין המלחמות, קרי שקט מתמשך הוא חיוני לכלכלת ישראל ולבניית החברה ולכן יש להימנע ממלחמות. בעקבות זאת "הכלה" הפכה לחלק מתפיסת הביטחון. ״קדושת החיים״ ותפיסת החיילים כ״ילדים שלנו״, עד כדי התייחסות לחיילים הרוגים כמו לאזרחים הרוגים הקשתה גם היא להצדיק מלחמות ברירה.
כדי להמחיש זאת ינסה הקורא לחשוב מה הייתה התגובה לו הייתה ישראל פותחת במלחמה נגד חמאס לפני חצי שנה. דקות לאחר פרוץ המלחמה ראש הממשלה היה יוצא בהכרזה כי הערכת המצב והאיום החמאסי הגובר הביאו לכך שישראל משוכנעת כי חובה עליה למנוע אפשרות להפתעה בעתיד שבעקבותיה ייפגעו חיילים ואזרחים רבים בעוטף עזה. לכן החליטה ישראל, לדברי ראש הממשלה, לצאת ל״מלחמת מנע״ שתכליתה הסרת איום חמאס על פי המלצת כל גורמי הביטחון. המלחמה הייתה נראית פחות או יותר כמלחמה הנוכחית, אך כנראה ללא תמיכה אמריקאית או אפילו בהתנגדותה. יחשוב כל אחד איך היו נראות הכותרות הראשיות בתקשורת בארץ ובעולם. האם הייתה ממשלה בישראל ששורדת אירוע כזה? או שעוד בטרם סיום המלחמה כבר הייתה עולה זעקה שלממשלה אין לגיטימציה וכי "ראש הממשלה שמסכן את חיי החיילים לצרכיו הפוליטיים חייב לעוף מיד״.
זה אינו תסריט קיצוני כלל. חלק מהתגובות אפשר לשמוע גם היום על אף שאנו מצויים במלחמת מגן מובהקת, שבאה אחרי רצח זוועתי של כ־1000 אזרחיות ואזרחים ונחטפו 240 גברים, נשים ילדים וזקנים.
למעשה, ישראל ערב ה־7 באוקטובר 2023 לא הייתה יכולה לצאת ל״מלחמה מונעת״. כתוצאה מכך, ישראל, כמדינה קטנה שסביבה אויבים העוסקים באינטנסיביות בבניית כוחם כדי לפגוע בה, נמצאה במעין ״נכות אסטרטגית״.
על כן המסקנה החשובה יותר לביטחון הלאומי של ישראל מאירועי ה־7 באוקטובר היא הצורך להחזיר לארגז הכלים את היכולת להילחם ״מלחמות ברירה״, קרי להשמיד איום בעודו באיבו או ערב הפעלתו על ידי האויב, מבלי להמתין להתגשמותו. ״מלחמת מנע״ ו״מלחמה מקדימה״ הן הכרח אסטרטגי במצבה של ישראל, וצריך לשקול את השימוש בהן מיד לאחר תום המלחמה בעזה בהקשר של חזבאללה. זאת מעין הרחבה של ״דוקטרינת בגין״ לעולם הקונבנציונלי - ועל רקע ה־7 באוקטובר זאת הרחבה הכרחית.
הכותב הוא הוא חוקר בכיר במכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS), לשעבר היועץ לביטחון לאומי