לאחרונה חזרתי משנתיים של הוראה באחת האוניברסיטאות המובילות בארה״ב, בהן נתקלתי פנים-אל-פנים בדילמות של סטודנטים יהודים אמריקאים המחפשים לשרוד את הסביבה המסוכנת של האקדמיה האמריקאית. השאלה הראשונה שהם נשאלים על ידי סטודנטים עמיתים שמגלים שהם יהודים, היא מה דעתם על ישראל. סטודנט אחד סיפר לי שהוא חושש לקחת קורס שלי שבכותרתו נמצאת המילה ״ציונות״, שמא יפגעו סיכויי למצאו עבודה טובה כשיציג את תדפיס הציונים שלו. תנועת ״סטודנטים למען צדק בפלסטין״ קראה לסטודנטים להחרים ״קורסים ציוניים מחורבנים״ שלימדתי, וכאשר סטודנטית בקורס שלי סירבה לתרגם עבורם דברים שכתבתי בעברית, היא הואשמה שכבר איננה ״בת ברית״. במהלך מבצע ״שומר החומות״ במאי 2021, פרסמה התנועה ביחד עם אגודת הסטודנטים הכללית של האוניברסיטה, הצהרה שכללה את המשפט שהפך בינתיים למפורסם – ״מהים עד הנהר, פלסטין תשוחרר״.
"מלאת חרטה": נשיאת הרווארד שעוררה סערה מתנצלת
"ציונות = פאשיזם": עובדים בבית קפה מנעו כניסה של יהודייה לשירותים
לכן, העמדות שנחשפו במהלך השימוע שערך אתמול הקונגרס האמריקאי לראשי האוניברסיטאות המובילות בארה״ב בנושא האנטישמיות בקמפוסים, כאשר נשיאת הרווארד סירבה לומר שקריאה לרצח עם של יהודים תיחשב לפעילות אסורה באוניברסיטה, לא צריכות להפתיע אותנו. כל מי שמכיר את האקדמיה האמריקאית והתהלכים שעברו עליה בעשורים האחרונים, יודע שהכתובת הייתה על הקיר. האוניברסיטאות האמריקאיות כבר מזמן אינן מקום בטוח ליהודים, ובפרט לישראלים. הם גם אינן היכלות של ידע מגוון, סקרנות, ודיון החופשי – אלא בית לאידיאולוגיה ספציפית, שליהודים וישראלים אין בה מקום.
תנועת ה-woke האמריקאית צמחה בקמפוסים בארה״ב ובהמשך חדרה לשכבות רחבות של האליטה התרבותית, התקשורתית והפוליטית האמריקאית. בעיני עצמה, זוהי תנועת מוסר החותרת לצדק חברתי ופולטי מוחלט. למעשה, מדובר בתנועה של שכבת האליטה הליברלית האמריקאית, שיצרה לעצמה באקדמיה האמריקאית מרחב עצמאי של שפה, מחשבה והתנהגות, המרחיק אותה מכלל הציבור ומהתמודדות עם ״החיים עצמם״ – למשל עם הצרות הכלכליות והבריאותיות של לבנים עניים במרכז ארה״ב. התפיסה של התנועה יוצרת התנגשות מתמדת בן קבוצות זהות שונות, המדורגות לפי מדת האפליה החברתית שחוו בעבר, או שהן חוות כעת. העולם מחולק למדכאים ולמדוכאים, וכל מי שאיננו חלק מהמחנה המלוכד של המדוכאים הנלחמים על שחרורם, נהיה ״אויב״ של המאבק ולא ״ידיד״. בדיון הזה, מקומה של ישראל בצד הלא-נכון של ההיסטוריה כבר הוכרע, ושום עובדה, תמונה או פיסת מציאות מהשבת השחורה של שמחת תורה לא תשנה זאת.
בתוך כך, נחשף הממד האנטישמי הסמוי מאחורי התהליכים שחלו בתנועה הפרוגרסיבית האמריקאית. יהודי ארצות הברית ניסו במשך שנים ארוכות להבדיל בין אנטי-ציונות לאנטישמיות, ולטעון שהעמדה הראשונה איננה בהכרח מחייבת את השנייה. פריצת הסכרים של המתקפות על ישראל בשמאל האמריקאי מחקה עבור רבים את הגבולות האלה, כאשר תקריות אנטי-ישראליות החלו להיות מופנות באופן מובהק גם כלפי היהודים האמריקאים ומוסדותיהם, על עצם יהדותם. יהודי ארצות מצאו עצמם נבגדים. לאחר שהיו שותפים במאבקי השחרור של קבוצות אחרות, על רקע גזעי, מגדרי וחברתי, הם גילו שכאשר בני עמם ודתם בישראל מותקפים בצורה הברוטלית ביותר האפשרית, והם עצמם מותקפים בתקריות אנטישמיות בארה״ב, השמאל הליברלי האמריקאי עומד מנגד, או יוצא להגנת אויביהם.
בחזרה לנהר ולים. הרוב הגדול (311 תומכים לעומת 14 מתנגדים), בו התקבלה בקונגרס ביום שלישי השבוע החלטה המגנה את האנטישמיות, ורואה למעשה באנטי-ישראליות גם אנטישמיות, היא הישג פוליטי מרכזי לקהילה היהודית-אמריקאית, וגם למערך ההסברה הישראלי, לדרגים הפוליטיים ולמשרד החוץ. העובדה שהדיון בקונגרס על האנטישמיות בקמפוסים התמקד במשפט ״מהים לנהר, פלסטין תשוחרר״, כמופע של אנטישמיות ולא ״רק״ של אנטי-ציונות או אנטי-ישראליות, היא הישג גדול נוסף. חבל רק, שלא ילמדו אותו בהרווארד.
ד״ר דויד ברק-גורודצקי הוא ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה״ב באוניברסיטת חיפה