המונח “כלכלה פוליטית” (או מדינית) יצא מהאופנה בעשורים האחרונים, אך צירוף המילים הזה עדיין מבטא את קשרי הגומלין בין מערכות פוליטיות למערכות כלכליות כמו תאומות סיאמיות, וכיצד הן משפיעות ותלויות זו בזו. נשאלת כמובן השאלה איזו משפיעה יותר, והשאלה הזאת התעוררה השנה בישראל ביתר שאת בקשר לאישור תקציב המדינה המעודכן לשנת 2023, שכולל תוספת של כ־60 מיליארד שקלים לצורכי המלחמה הישירים והעקיפים, אך גם סכומים שמוגדרים, בצדק או שלא בצדק, כספים קואליציוניים.
שר האוצר לשעבר משה כחלון חשוד בעבירות דיווח, מרמה והפרת אמונים
מדד המחירים לצרכן חושף: מחירי הדירות ירדו, המזון התייקר | הנתונים המלאים
בוויכוח בין הצדדים, בנוסף לטיעונים הענייניים, ולפעמים יותר מהם, יש גם לא מעט דמגוגיה, פופוליזם וסילוף עובדות - משני הצדדים. התקציב שאושר אולי איננו לתפארת המדינה, אבל הוא גם איננו ביזת הקופה הציבורית או שוד המדינה ועוד ביטויים בלתי פרלמנטריים כהנה וכהנה כמו אלה של ראש האופוזיציה. ואילו בצד הקואליציה השרה סטרוק, כדרכה, מצאה את הרגע הכי לא נכון ואת השפה הכי מקוממת כדי להטיח ביקורת בתגמולים לאנשי צבא. לעומת זאת, ריבוי משרדי הממשלה, חלקם, אגב, ירושת ממשלות קודמות, לרבות “ממשלת השינוי” של בנט ולפיד, הוא אכן מכת מדינה שלא יושם לה קץ כל עוד לא תשונה שיטת הבחירות לכנסת במשולב עם בחירה ישירה לראשות הממשלה.
ועוד: “תקציב להתנחלויות” היא כותרת כוללנית מבלי להתייחס לפרטי ההקצבות. ההתיישבות ביו”ש היא נושא מדיני, ביטחוני וציוני, שיוסדר בסופו של דבר על פי שיקולים מדיניים, ביטחוניים וציוניים, ולא לפי שיקולים תקציביים. “כספים לחרדים” גם היא כותרת מגמתית מבלי להתייחס לפרטים. במלחמה ועוד לפניה ראינו מגמה מבורכת של השתלבות חרדים בכלל פעולות המדינה, כולל בצבא ובפעולות ביטחוניות אחרות, אך יש צורך במהלכים נוספים, עד כמה שניתן ללא חקיקה, כדי ליישר את הקו לא רק בנטל אלא גם בעשייה, והוא הדין לגבי ציבור המיעוטים.
אך מעבר לכל פולמוס פוליטי, וכפי שאמר לי כלכלן ותיק ומנוסה ובהחלט לא פוליטי, יש להדגיש שישראל נכנסה למלחמה הזאת במצב כלכלי טוב יותר יחסית מזה של רוב המדינות המפותחות. קצב הצמיחה עמד על 3.5% לעומת 3% בארצות הברית ו־1% באירופה. גם שיעור האבטלה בישראל היה נמוך בהשוואה לאמריקה ואירופה, ונתון חשוב במיוחד: יחס החוב הלאומי לתוצר עמד ב־2022 על 60.5% לעומת 120% בארצות הברית ו־110% באיחוד האירופי, והאינפלציה בישראל שעומדת עכשיו על 3.1%, שווה לזו שבארצות הברית.
הנתונים הנ”ל, ויש נוספים, הם אכן תעודת כבוד למשק הישראלי והעוסקים בו, אך אסור להתבלבל: אומנם הייתה לנו כרית ביטחון כלכלית משמעותית עם כניסתנו למלחמה ב־7 באוקטובר, אך זו לא הערכת מצב כלכלית למצב מדיני וביטחוני עתידי, שלא רק את ממדיו, אלא גם את לוח הזמנים שלו אי אפשר לחזות מראש. ובמילים אחרות: כמה זמן תימשך המערכה הצבאית העיקרית וכמה זמן יוקדש לפרק שאחריה? מה יהיה מספר אנשי המילואים שיישארו מגויסים - וכמה יחזרו לפעילות במשק? מעריכים שעלות המלחמה צפויה לעמוד על כ־150־200 מיליארד שקלים, כ־%7־10% מהתוצר, אך, כאמור, הערכות אלה אינן חקוקות בסלע והן גם אינן לוקחות בחשבון תמורות אפשריות, כולל שליליות, במשק העולמי.
עם זאת, למרות הצפי המתבקש לצמיחה נמוכה יותר בהשוואה לשנים האחרונות, נראה שלא צפוי לישראל משבר כלכלי עמוק ומתמשך אחרי המלחמה. יש אפילו המתנבאים, על סמך נתוני המשק והסיוע הצפוי בסך למעלה מ־14 מיליארד דולר מארצות הברית (בתנאי שהסיעות בקונגרס יגיעו להסדר ביניהן) וחידוש הפעילות האינטנסיבית בענפים מסוימים ששותקו בגלל המלחמה כמו ענף הבנייה, על פריחה כלכלית משמעותית כעבור תקופת ביניים מסוימת, וכל זאת עוד מבלי לקחת בחשבון התפתחויות אפשריות כגון חידוש היוזמה לנרמול היחסים עם ערב הסעודית ולהרחבת “הסכמי אברהם” או מימוש תוכניות אזוריות אחרות.