האתגר הראשון שישראל מתמודדת עמו, הנו הפער ההולך וגדל בין התפיסה הישראלית לגבי היום שאחרי לזאת של בנות בריתה (ארה"ב) ושותפות אפשריות (אירופה, ירדן, סעודיה, מדינות המפרץ ומצרים), אשר רואות את עזה עוברת לידיים פלסטיניות תוך נסיגה ישראלית מכל רצועת עזה לגבולות של ה-7 באוקטובר 2023.
גורם בצה"ל מזהיר: ישראל בדרך למלחמה כוללת עם חיזבאללה | דיווח
סקר חדש חושף: הקואליציה בירידה; זה התרחיש בו נתניהו צונח ל-15 מנדטים בלבד
בישראל מקנים עדיפות לשיקולים ביטחוניים, תוך שימת דגש על שליטה אפקטיבית על ציר פילדלפי שבגבול שבין עזה למצרים, על מנת למנוע את התעצמותו המחודשת של חמאס. היא מבקשת גם להקים אזור חיץ ולהמשיך במאמצים לפירוז מוחלט של הרצועה. הלכה למעשה, נסיגה מלאה לא תהיה. לכן, רצוי להגיע להסכמה על המסגרת הביטחונית ברצועת עזה, עוד לפני סיום הלחימה בפועל.
האתגר השני, עוסק בתקופת המעבר מלחימה בעצימות גבוהה לשלב בו יכנס לתוקף הסדר קבוע. ההתייחסות ל"תקופת המעבר" נדרשת כבר עתה, ואינה יכולה להמתין לתוצאות של המערכה הצבאית. הסיבה - החשש שעזה עשויה להתדרדר לכאוס משילותי. אבל כאן הדילמה: נסיגה ישראלית ללא מערך תיאום והעברת המקל תביא לואקום שלטוני בעזה.
מה ניתן לעשות כדי למנוע וואקום שלטוני בתקופת המעבר? אין אופציה "נעימה": נדרשת שליטה של ישראל. המשמעות היא שטח כבוש עם אדמיניסטרציה שלטונית המבוסס על האוכלוסייה המקומית בעזה. לא נראה שקיימת אלטרנטיבה אחרת, שהרי לא ניתן לצפות שגורם חיצוני יסכים לבוא ולנהל את החיים האזרחיים ברצועה כל עוד ישראל נוכחת ושולטת במקום צבאית. על ישראל להיערך מבעוד מועד לשליטה אפקטיבית – צבאית ואזרחית (בשיתוף הנהגה פלסטינית מקומית), ולגבש במקביל תוכנית יציאה סדורה מהמקום.
האתגר השלישי מתייחס להתמודדות עם חמאס כארגון טרור היברידי – בעל זרוע צבאית, מדינית וחברתית. הגם שישראל תשמיד את היכולות הצבאיות של חמאס בעזה, כיצד ניתן למנוע מהארגון להשתלב בהנהגה האזרחית? איך מונעים ממנו להמשיך להיות גורם משפיע במקום? האם מדירים את כל אנשי חמאס מעמדות המפתח? האם מעמידים אותם לדין?
בהתחשב בשליטתו הממושכת של חמאס ברצועת עזה החל משנת 2006, מיגור השפעתו צפוי להיות תהליך ארוך של שנים שימשך מעבר ל"תקופת המעבר". לכן, על מנת להתחיל להתמודד עם השפעת הארגון והאידיאולוגיה אותה הוא מבטא, יש לפעול בכמה ערוצים: חלופה שלטונית עם אופק לפיתוח כלכלי ומדיני; פעילות דה-לגיטימציה מול ארגון חמאס והרעיונות אותם הוא מוביל; ופיתוח מערך להתמודדות עם תהליכי רדיקליזציה בגזרות אחרות.
האתגר הרביעי נסוב סביב האחריות למצב ההומניטרי ברצועת עזה. אתגר זה קיים כבר עתה, וצפוי ללוות אותנו לכל התקופה. ככל שנוכחותה של ישראל באזור נמשכת, כך גם האחריות שלה לקיום הבסיסי של האוכלוסייה בעזה גוברת. ישראל צריכה להמשיך לבסס תשתית תפעולית ומנגנון לשיתוף פעולה עם ארגוני סיוע (גם אם אינם ידידותיים).
האתגר החמישי טמון בהכרה בכך שהסכסוך מהווה חלק מדינמיקה אזורית רחבה יותר. החמאס מציבה אתגר משותף לישראל ולבעלות ברית מתונות במזרח התיכון. לחמאס היה מאז ומתמיד נוכחות בגדה המערבית ובלבנון, וכן בירדן, סוריה ומדינות מוסלמיות רחוקות יותר. השמדת שלטון חמאס ויכולותיו הצבאיות בעזה לא תעלים את הארגון מגזרות אחרות, מה גם שבעלי בריתו בציר השיעי פעילים, ומהווים איום מתמשך.
האינטרס העיקרי של חיזבאללה הוא להיחשב שותף פעיל עם הפלסטינים במאבקם, תוך כדי הסטת תשומת הלב של ישראל כדי למנוע מערכה צבאית נגדו באזור זה. כל פתרון, בין אם זמני או ארוך טווח לרצועת עזה, חייב להתחשב בנוף הגיאופוליטי הרחב.
הכותבת אל"ם (מיל') מירי איזין היא מנכ"ל המכון למדיניות נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן. הטור הנוכחי מבוסס על סימולציית מומחים שהתקיימה במסגרת המכון למדיניות נגד טרור ICT באוניברסיטת רייכמן.