ב-20 בדצמבר פרסם בנימין נתניהו הצהרה לתקשורת, בה חזר ואמר כי "ישראל לא תפסיק להילחם עד השגת כל יעדי המלחמה ועד ניצחון מלא" מול תנועת החמאס. יומיים קודם לכן, במהלך ישיבת הקבינט, נאמר כי "צה"ל צריך להביא הישג", לממשלה ולכל המדינה. ביטויים ברוח זו עולים שוב ושוב מראשית מערכת חרבות ברזל, ולקראת היום ה-80 למלחמה, עולה ביתר שאת השאלה "כיצד מנצחים את ארגון חמאס?".
ישראל תהיה חייבת לבחור בין מדינת היהודים לבין מדינה דו־לאומית | רמון
אפתח ואומר כי אנו חיים בעידן של "מלחמות קטנות", בעולם בכלל, ובמזרח התיכון בפרט. רוב העימותים המזויינים, אם כי לא כולם, מנוהלים בין גופים לא-מדינתיים לבין עצמם, ו/או בין מדינות ריבוניות לאותם הגופים (מחתרות, ארגוני טרור וכדומה ). כאשר מדינות ריבוניות מעורבות בעימות מזוין, מדובר למעשה בלוחמה א-סימטרית, כאשר צבא סדיר נלחם בכל מה שהוא אינו צבא סדיר, כמו במקרה של ישראל מול חמאס. כאשר כל מערכת הערכים של שני הצדדים הלוחמים שונה, כך גם קשה להגיע להגדרת ניצחון ברורה של צד אחד על פני הצד השני.
היטיב להגדיר עניין זה סגן אלוף רוברט קאסידי, קצין בצבא ארצות הברית ב-2002, ברוח אסון התאומים והפלישה האמריקאית לאפגניסטאן בעקבותיו – "מעצמות גדולות/מדינות לא בהכרח מפסידות במלחמות קטנות – הן פשוט לא מצליחות לנצח בהן...בהיעדר איום קיומי, כישלונן של המעצמות הגדולות להשיג במהירות ובהחלטיות את מטרתן האסטרטגית גורם להן לאבד את התמיכה במאבק מבית, כאשר מבחינת ארגון הטרור המלחמה היא טוטאלית".
למרות הקושי בהשגת ניצחון מוחשי ומוחלט על חמאס ודומיו, יש כמה צעדים אותם ניתן לנקוט על מנת בכל אופן לנצח:
ראשית, השגת "ניצחונות בקרבות, ואולי קצת פחות במלחמה" – פגיעה שיטתית ורציפה בתחומים מוחשיים ופיזיים של האויב, במקרה זה חמאס – אישים, הנהגה זוטרה, מחבלים, אמצעי לחימה, תחת הרציונל של מה שנפגע לאורך תקופה משמעותית! יהיה קשה לשחזר, אם בכלל. לא זבנג וגמרנו, אלא זבנג ורק התחלנו..
שנית, הכרה בצורך לשלם מחיר מדיני ובין לאומי – פחות נסיעות לחו"ל? כן, פחות קניות באינטרנט? כן, כעס רב בזירה הבין לאומית? אכן כן. עבודה סיזיפית מאחורי הקלעים בזירה הבין לאומית? בוודאי. אין ניצחונות דה-לוקס, ובמקרה זה לא ניתן לאכול את הבקלאווה ולהשאיר אותה שלמה. מי שרוצה לגבות מחיר כבד מארגון טרור בסיטואציה עולמית עויינת יחסית, חייב להיות מוכן לשלם מחירים בעבור זה. כן, גם אני, וכולנו.
שלישית, אין מיטוט חמאס, יש שגרת מיטוט חמאס. אם יש מאפיין בין לאומי היכול כן לשרת את ישראל בתקופה זו, הוא ה"שיעמום הבין לאומי" – המלחמה מעניינת מאוד – המלחמה מעניינת – המלחמה קצת פחות מעניינת – המלחמה הופכת לשגרה משמימה..., רואים זאת במלחמות האזרחים שהיו בעיראק, בסוריה, מלחמת רוסיה-אוקראינה, וכו'. אורך רוח ישראלי, פעילות שיטתית ורציפה, זאת לצד ניסיונות להימנע מפעולות סופר-חריגות בלחימה, אלא אם הן נחוצות, ירגיל את העולם למציאות יום-יומית של ישראל מחריבה את החמאס, אבל לאט. לאט, אבל מחריבה.
אין ערובה כי זוהי הדרך הנכונה הוודאית, אך בהינתן שכל מה שנוסה עד כה לא צלח, אין כל טעם לחזור עליו, אלא להודות בקשיים, ולשנות סט ערכים והגדרות. חשוב לזכור – אין כל צורך שישראל תדע שהיא ניצחה את חמאס, יש ועוד איך צורך שחמאס ידע שהוא הפסיד. לא מה חמאס אומר, לא מה הוא מצהיר, לא מה הוא מבין, מה הוא יודע עמוק פנימה.
ד"ר אסף רגב הוא חוקר דת אסלאם ומזה"ת מודרני, אוני' בן גוריון ומכון גבעת חביבה ללימודי ערבית ואסלאם