אני זוכר את היום בו הגעתי אלייך לראיון. אתה היית לקראת סיום תפקיד וכך גם אני. מהרגע בו נכנסתי לחדר בו היית, הייתה שם אווירת רוגע ואנרגיות טובות, בשונה ממפקדים בכירים אחרים בצבא. כבר אז ידעתי שאני במקום טוב ומה שנותר לי, זה לקוות שתבחר בי ושהגורל ייתן לי להיות הסגן שלך. וכך היה- החלטתך הביאה אותי להתקדם בסולם הדרגות ולהציב אותי בפני האתגר שלי כסמח״ט, ושלנו כצוות המוביל חטיבה שלמה.
את התפקיד שלך כמח״ט פארן הובלת בצורה מעוררת הערצה. היית בן אדם של אנשים - מכבד, מצחיק, צנוע וענו, שכל מה שהיה אכפת לך זה איך קמים בבוקר ועושים טוב לחטיבה - על האנשים שקודמים ועל השילוב של הביטחון על הגזרה.
הלכנו אחריך בעיניים עצומות. ידענו שיש על מי לסמוך, גם כשלפעמים למרות דמותך הצנועה והשקטה, פתאום עלה הגולנצ׳יק העצבני שגרם לאנשים לדעת שעליהם להתיישר ולהיות רציניים.
חווינו תקופה ארוכה ביחד, עם הקמת החטיבה שהייתה תהליך מטורף. עברנו שבוע מלחמה ותרגילים, חוויות משותפות ואתגרים לא קטנים, פעילויות הוואי ובידור עם המשפחות והצבא. את הכל ידעת להעריך, בצורה מעוררת השראה והערצה. הבאת את כולם להבין ששום דבר לא מובן מאליו. גם כשהיה קשה ומאתגר- המילים והדרך שלך עשו את ההבדל, לימדת אותנו שרוגע ושכל ישר זה מה שמנצח.
בנבה אחי, הלילות המשותפים שעשינו יחד נתנו לי להבין כמה איש משפחה אתה, כמה אדר והילדים חשובים לך. בכל שיחת טלפון או מפגש איתם ראיתי כמה הם יקרים לך ומה אתה בשבילם.
אני זוכר שנפגשנו בתחילת התפקיד ואמרת לי - "אחי, אנחנו שותפים להיסטוריה. מקימים חטיבה". אמרתי לו "אחי בוא נחשוב איך אנחנו יכולים לעשות את זה הכי עוצמתי". ואתה, כמו שתמיד ידעת, אמרת לי "זה יקרה, והכי עוצמתי שיש".
אז חשבתי כמה ימים והבאת את התוכנית, את החלום שלך, בדמות שבוע מלחמה, עם תרגילים מתגלגלים ולילות לבנים. ואני שאלתי את עצמי "כל זה? איך?". זה היה הרגע. עוד רגע מיני רבים בו שאבתי ממך את הכוחות, ראיתי את יכולות הרתימה של כל העולם ואשתו - הכל כדי להביא לידי ביטוי את החזון שלך, והיה מושלם. הייתי גאה, גאה בך ובנו.
בפעם האחרונה שדיברנו זה היה רגע לפני חג החנוכה, אחרי ברכת ה"חג שמח" קיבלתי ממך תמונה מתוך הרצועה. מה שנותר לי לכתוב זה ״חזק! שמור על עצמך אחי". לא יודע למה, לא יודע איך ומה נתן לי לכתוב את זה, אבל לצערי לא הצלחת לצאת משם בחיים.
אני כותב את הדברים ומתמלא דמעות, לא מפנים עדיין את העובדה שאתה לא פה. בנבה, אני כבר מתגעגע אלייך…