בשבוע שבו השוחט שחט וכרת ובזז, הכל קפא על מקומו. מדינה שלמה הפסיקה לנשום. היינו כחולמים חלום בלהה שלא מאפשר להתעורר. לא אכלנו, לא שתינו. מה זה המותרות האלה כששואה דופקת בדלת ומבקשת להישיר מבט. גם השינה הייתה סיוט מתמשך. היינו בטראומה. הלומים. אחוזי פלצות מדברים שלא ניתנים לעיכול הרבה לפני שהפכו לסרטון זוועות. העדויות הקפיאו את הדם. אני מעזה להכליל: מדינה שלמה לא ידעה אם לשתוק או לצרוח, לבלוע או להקיא.

שחרור החטופים קודם לכל: ישראל צריכה להכריז עכשיו על הפסקת אש | דעה
לאור מצבנו בעולם: “מלחמת היהודים" הוא השם הראוי ביותר | דעה

בשבוע השני למלחמה התבררו הממדים וגם ההבנה שהאירוע התחיל בהכי חזק שלו ולאט־לאט גובר. המחדל. ההפקרה. ההשפלה המפוארת. ההבנה המחרידה שעם עולה באש והצבא לא בא. החטופים, קשישים, ילדים, שניים ג’ינג’ים ונערות יפות שהשערות סומרות. לא היה כדבר הזה בעולם.

בשבוע השלישי היו המפונים. אלו שברחו ואלו שהוברחו. מספר תקדימי, לא נתפס, של המוני עקורים במדינתם. והייתה גם הרעה שלא נפתחה מצפון אבל התחילה לטפטף, וקריסת משרדי הממשלה. בשבוע הרביעי האזעקות קיבלו תבנית, בדרך כלל בשעות עגולות וגם בין לבין במין משחק סטטיסטי מעוות. וכל הזמן הזה מספר החטופים עלה. וירד. ושוב עלה וסירב להתייצב. הרחובות התכסו בתמונות. ילדים צוהלים, צעירים חולמים, אמהות ואחים מחייכים בפלנטה אחרת. בין הפרסומות המעטות שהפציעו עם "ביחד ננצח" ו"סיוע לעוטף" הודיעו על חללים שזוהו ונגרעו מרשימת החטופים ובאופן מוזר לא קיצרו את הרשימה. להפך. למדנו מתמטיקה ממטבחו של השטן: האם חטוף זה פחות הרוג או יותר נעדר? וכל אחד הפך מומחה לשאלה שלא הייתה צריכה להישאל: מה עדיף, למות או ליפול בשבי?

אחר כך הגיעו הסרטים. צהובים ודקים, נעים ברוח סתיו. והצמידים, והדסקיות עם הלב השבוי בעזה. העצרות בכיכר החטופים השחירו מאדם. הצעדה לירושלים סיפחה רבבות. זעקת קבלת השבת של משפחות החטופים מול מיצג השולחנות הריקים עלתה עד השמיים. אבל בתי קפה כבר נפתחו, וחנויות הבגדים, הקניונים ומוקדי הבילוי הסבירו שהחיים ממשיכים וצריך לחזק את הכלכלה.

עוד זמן חלף, ובתל אביב התיישבו דובונים גדולים, מוכתמים בדם, לנוח על ספסל בשדרה. ורכבים עם תמונות החטופים חלפו ברחובות העיר. תל אביב החוגגת, הכאילו מנותקת, התגייסה בכל מאודה, כיכרותיה, תושביה ומשאביה, למטה משפחות החטופים. אולי גם בזכותם, חזרו עשרות לגבולם ובכל לילה התיישבנו לצפות בריאליטי בלהות: מי נבחר, מי נשאר, את מי כבר אפשר לזהות בדרך למעבר רפיח, ומי קיבל בקבוק או כיף ממחבל.

שלושה חודשים למלחמה. שלושה חטופים נהרגו מאש כוחותינו. כל בוקר נפתח עם “הותר לפרסום”. החיים מנרמלים את המוות ובעיקר את החטופים שמשחקים איתו שחמט. המדינה חזרה לחיים. הכיכרות ריקות. הקניונים צפופים. תמונות השבויים בעזה נרטבות, נקרעות, מתקמטות בדיוק כמוהם. גם המסעדות מלאות. חזרנו לאכול, ולנשום, ולישון בשקט. ולתכנן את החופשה הבאה. ולחגוג מסיבות יום הולדת שיקרעו את הרשת ויביאו לייקים. הרבה לייקים. גם האזעקות נמשכות, אבל אפילו הילדים כבר יוצאים מהבית גם בשעות עגולות.

החיטה נזרעת שוב בשדות הנגב. והחטופים עדיין שם. מורעבים. מעונים. מפציצים אותם. מפקירים אותם. רבים עזבו את מטה המחאה. פוליטיקאים מושחתים ונציגיהם ערלי הלב רומזים שהם מטרד למטרות המלחמה. מכונת הרעל חזרה מהחל”ת. שלושה חודשים עברו מחג שמחת תורה והכל שגרתי: החיילים, המתים, המטרות, הבתים הריקים, ו־133 צעירים וצעירות, קשישים וקשישות, חיילים וחיילות שעדיין שם. עדיין שם.