לפני שנה יצאנו למאבק על הדמוקרטיה בישראל. מה שהחל לפני שנה כפרסום של ״הגלימות השחורות״ תחת הסיסמה ״פסקת ההתגברות – זה יתהפך על כולנו״ הפך למחאה כלל-ארצית שהגיעה לשיאה ביולי במסע של מאה אלף דגלים לירושלים, ובספטמבר בדיון ההיסטורי בבג״צ עילת הסבירות. לצערנו, בשבעה באוקטובר המציאות אכן התהפכה על כולנו, ואת המחיר הכבד מנשוא נשלם עוד זמן רב.
רגע לאחר סיום השנה השחורה בחיינו, ניתן לומר בבירור שהמאבק על הדמוקרטיה היה מאבק על עצם קיום המדינה. זאת, מהסיבות הבאות:
א. הרס הכלכלה – התכנית המשפטית של יריב לוין ושמחה רוטמן הובילה במישרין לעצירת פעילות ההייטק הישראלי ולנזק חמור לענף התשתיות. משקיעים זרים לא ישימו את כספם במדינה שבה השופטים הם בובות פוליטיות ולבית המשפט אין עצמאות לפסוק על פי דין. קבלנים לא יבצעו פרוייקטי תשתית כאשר הממשלה לא כפופה לביקורת שיפוטית. עמדו על כך כל בכירי ענף ההייטק ונגידי בנק ישראל לשעבר. התוצאה, הנגלית היום לנגד עינינו, היא ירידה של עשרות מיליארדי ש״ח בהכנסות המדינה עוד לפני ההוצאות העודפות הנדרשות למלחמה. לעת עתה לממשלה יש כוח פוליטי להמשיך בביזה המגזרית, אבל הכסף אוזל ודירוג האשראי בסיכון. לא תמיד נוכל לסמוך על סיוע אמריקני. הרס הכלכלה משפיע במישרין על הבטחון.
ב. הרס השירות הציבורי – השירות הציבורי הפך למאגר ג׳ובים למקורבים ולחנפנים. משרדי ממשלה פוצלו לשלישים ולרבעים כדי למנות שרים מיותרים. השרים התפטרו מהכנסת כדי למנות ח״כים מיותרים. השר אמסלם ניהל מלחמת חרמה במנהלת רשות החברות הממשלתיות. בוטלה עילת הסבירות, שהיא הכלי המשפטי העיקרי למניעת מינויים מופרכים ופיטורין שרירותיים בשירות הממשלתי. לא למדנו ששחיתות היא לא רק לקיחת שוחד, אלא גם שיעבוד השירות הציבורי שנועד לרווחת הציבור כדי לפרנס את תומכי השלטון. לא הפנמנו שחובת השלטון היא לשרת את הציבור, ולא את עצמו. מדינת ישראל זקוקה למיטב בניה ובנותיה בשירות הציבורי כדי להתמודד עם שלל האתגרים והסיכונים. תחת זאת, בשבעה באוקטובר גילינו ממשלה בלתי מתפקדת עד כדי סכנה קיומית.
ג. הקונספציה – דמוקרטיה מבוססת על הפרדת רשויות, על חלוקת הכוח ועל איזונים ובלמים. ההפיכה המשטרית, להבדיל, נועדה להקנות לממשלה, ובפרט לעומד בראשה, כוח מוחלט. הבעיה עם כוח מוחלט היא שאין מי שחולק על המנהיג. אין מי שמחבר אותו למציאות. אין מי שיתקן אותו אם אימץ קונספציה הרסנית. כולם תלויים בו במשרתם ובפרנסתם. נאמנות אישית מחליפה מקצוענות. הדמוקרטיה מקדמת זכויות פרט, אבל חשוב מכך - היא מחייבת קבלת החלטות קבוצתית, מאוזנת ומקצועית, כללי מנהל תקין, חשיבה ביקורתית. מה קורה כאשר אדם אחד שולט יותר מדי זמן, ומתמכר לשימור שלטונו כמטרת על? התשובה פרושה לנגד עינינו, כסרט רע.
ד. מעמד בינלאומי – יש לקוות שלאחר השבעה באוקטובר, כל ישראלי מבין שיחסי החוץ של המדינה הם יסוד קריטי בהישרדותה. ארה״ב תומכת בישראל בכסף, בתחמושת ובזכות הווטו שלה באו״מ. מי יודע היכן היינו ללא תמיכת הנשיא ביידן בימי המלחמה הראשונים. ישראל זקוקה גם ליהדות העולם. כל אלה אינם מובנים מאליהם כלל וכלל. ביידן, אוהד ישראל מושבע מאין כמותו, הסביר שוב ושוב שהקשר בין ארה״ב לישראל מבוסס על ערכים משותפים, ובראשם ערכי הדמוקרטיה.
הממשלה הנוכחית, הגרועה בתולדות המדינה, המיטה אסון על הציבור הישראלי. עם זאת, מאסון אפשר להבנות. לאחר טבח השבעה באוקטובר, חובתנו לבנות את המדינה מחדש על יסודות דמוקרטיים איתנים.
ראשית, יש לקוות שבג״צ יבטל את החוק לביטול עילת הסבירות. בכך, בג״צ ישיב על כנו את עקרון שלטון החוק, ועימו את הסדר והיציבות שהחברה, הכלכלה והמדינה משוועים להם, ויבהיר שחקיקה אנטי-דמוקרטית עתידית דינה בטלות. פסיקה כזו, שתנומק היטב, תייצר אחדות ולא פילוג.
לאחר מכן, חובתנו לחתור לאימוץ חוקה בהסכמה רחבה, שתעגן את עקרונות הדמוקרטיה, שתתקן את תחלואי החברה שהביאונו לאסון, תמנע ריכוז כוח מופרז על ידי איזונים ובלמים חדשים, ותכבד את כל חלקי העם.
כל אלו אינם מותרות. מדובר בעניין קיומי.
הכותב הוא נדב ויסמן שותף במשרד מיתר, וממובילי מאבק הגלימות השחורות