תמונת ניצחון האמתית בתום המערכה הנוכחית לא צפויה לבוא מעזה. אנחנו ננצח בשדה הקרב, אבל התמונות שיגיעו בסוף המלחמה מהרצועה לא יהיו תמונות מרנינות. יהיו תמונות מרגשות ויהיו תמונות קשות. ים של דמעות שמחה ועצב. תחושות של סיפוק כאשר חיות האדם החמאסיות יבואו על עונשם. דמעות צורבות בפרידה מהדור שהוביל את הצבא והוביל את העם. דור שרצה טוב אבל היהירות העבירה אותו על דעתו.
תמונות הניצחון האמתיות יבואו מאולמות השמחה שיעלו קולות שירה של כלות וחתנים, של שבירת כוסות. ממחלקת היולדות בכל בית חולים ברחבי הארץ. משובם של המפונים בדרום ובצפון לבתיהם. משדה התעופה בן גוריון עם נחיתתם של רבבות עולים חדשים. ממפעל אינטל בקריית גת. מהיצירה הישראלית שתפרוץ את חממות ההייטק, החקלאות האומנות והמוזיקה. מחיזוק השקל. ומי ייתן... מהפגנת המיליון בקפלן שתקרא לאחדות ותסחף גם את אלה שעודדו פירוד.
תמונות של התחדשות שירפו ידי שונאים. אלה התמונות היחידות שעשויות לגרום לפלשתינים להבין שהם חייבים להחליף הנהגה, להחליף דיסקט, לשנות כיוון. לחנך אחרת את צאצאיהם -- כי אם אלו הם מנהיגיהם ואלה הם נתיביהם, לעולם לא יגיעו לחוף מבטחים. ואם כן ישתנו, השמיים הם הגבול.
האינתיפאדה הראשונה פרצה בשבוע השני של חודש דצמבר 1987 בעקבות תאונת דרכים ברצועת עזה שבה פגע נהג משאית ישראלי בשתי מוניות שהובילו פועלים פלשתינים. ארבעה מהם נהרגו. בהלווייתם בג'באליה הופצה שמועה שזה היה פיגוע מכוון ואז פרצו המהומות שהתפשטו לירושלים ולגדה. שבוע אחר כך הקים אחמד יאסין את החמאס.
בראשית ינואר 1988, פחות מחודש לאחר פרוץ האינתיפאדה נסעתי לראיין את אחמד יאסין בביתו שבמחנה שאטי. הייתי באותם ימים ראש הדסק הפלשתיני במעריב. יאסין ישב מכווץ בכיסא גלגלים, בקושי היה מסוגל להתבטא, אך היה ברור שכל הנוכחים סרים למרותו. הוא השמיע את העמדות הקיצוניות ביותר ששמעתי מעודי. חיסולה של המדינה היהודית הייתה רק מטרה אגבית בדרך לחיסול ציוויליזציית הכפירה המערבית. יאסין עדיין התעקש לומר שהוא איש אל-ג'ורה, השכונה בדרום אשקלון שנכבשה במלחמת העצמאות.
שאטי היה כבר באותם ימים בשליטה מלאה של החמאס. צה"ל הטיל מצור על המחנה אך לא נכנס פנימה. כדי לעבור בשלום את המחסומים של חמאס עד ביתו של השייח, נזקקתי להגנתם של שני אנשי קשר: אחיין של אחמד יאסין שהיה גם תלמידו ושל פעיל בכיר בחזית העממית ממחנה הפליטים דהיישה שבפאתי בית לחם. הם הגנו עלי בגופם כדי להעביר לישראלים את מסר השטנה של מנהיגם הרוחני. זו הפעם היחידה בה פגשתי את יאסין.
באותם שנים היה פייסל חוסייני האיש החזק של אש"ף בגדה. בן למשפחת אצולה פלשתינית, נכדו של מוסא כאט'ם אל-חוסייני, ראש עיריית ירושלים ומנהיג התנועה הלאומית הפלשתינית. אביו, עבד אל-קאדר, נהרג בקרב על הקסטל במלחמת השחרור. בשנת 1967, לפני שיאסר ערפאת ברח מירושלים, העביר לו את נשקו האישי ובכך הכתיר אותו למנהיג בהיעדרו.
חוסייני היה איש נעים הליכות שקיבל את הכשרתו הצבאית בקהיר ובדמשק. ב-1988 הוא נרתם לאינתיפאדה במלוא כוחו. הוא ביקש להצטייר כמנהיג הפוליטי – לא הצבאי. את ההנחיות לפיגועים העביר לאנשי הדרג הצבאי בקריצות. אחד מהמקורבים אליו ביותר היה איש הזרוע הצבאית ג'יבריל רג'וב.
האינתיפאדה הראשונה החלה לדעוך בראשית שנות ה-90 וחוסייני נרתם יותר ויותר למסלול של הדברות עם ישראלים. רבים ייחסו את השינוי לירידת קרנו של אש"ף בעקבות הזדהותו המוחלטת עם סדאם חוסיין במלחמת המפרץ. באחת השיחות המעמיקות יותר שקיימתי עם חוסייני במדריד, בשולי ועידת השלום ב-1991, הוא ביטל את הניתוח הזה:
"מה רצית שנזדהה עם האמריקנים", אמר.
"מה אם כן גרם לשינוי בעמדתכם"? שאלתי.
"רבבות היהודים שמגיעים לישראל בכל חודש מאז הפלת מסך הברזל ונפילתה של ברית המועצות", השיב חוסייני בעצב.
המטוסים שנחתו בזה אחר זה בשדה התעופה עם מאות אלפי עולים חדשים העמיקו את התסכול בצד הפלשתיני. הם קיוו שהאינתיפאדה והעמקת ההתנגדות נגד ישראל יגררו ירידה מהארץ, בריחת מוחות ועזיבה של צעירים. הם קיבלו הפוך על הפוך.
מאות אלפי העולים לא הזיזו ליאסין. פלשתין מהנהר ועד הים ממילא לא הספיקה לו. הוא דגל בחיסול הכופרים כולם. גם במערב וגם במזרח. סינואר, הנייה ודף גדלו על ברכיו.
בשיחות שאני מקיים עם ידידים בעולם מתברר שסוגיית העלייה לא ירדה מבחינתם מהפרק. בצפון אמריקה היהודים מזועזעים מהרמת הראש של אנטישמים קיצוניים. הם מזועזעים מהעדויות ששמעו מסטודנטים יהודים בוועדות הקונגרס של ארצות הברית. הם נחרדו מהתשובות ששמעו מראשי האוניברסיטאות. גם באירופה היהודים מרגישים מאוימים. הם מתעוררים בכל בוקר להפגנות אלימות נגדם ונגד ישראל. יהודי התפוצות חוששים כי חייהם לא יהיו כתמול שלשום ללא ריבונות יהודית בארץ ישראל. הישראלים שאתה פוגש פחות אופטימיים. הם לא מאמינים שאחרי ההתקפה הנפשעת של החמאס יתארכו התורים של המועמדים לעלייה. הם יתבדו.
פניתי לדוברת הסוכנות חגית הללי: מאז ה-7 באוקטובר נפתחו בצפון אמריקה 1951 תיקי עלייה, בהשוואה ל-1006 בתקופה המקבילה אשתקד. גידול של 94 אחוזים. בצרפת בלבד נפתחו תיקי עליה ליותר מ-1300 פונים לעומת 260 באותה תקופה בשנה שעברה. גידול של 412 אחוזים! בנוסף, אלפים ביקרו בירידי העלייה שנערכו בשבוע שעבר בפריז, במרסיי ובליון.
רציתי להביא לידיעתם של סינואר, דף והנייה את הנתונים האלה עוד לפני שחיילי צה"ל יגעו אליהם. יש להניח ששתי תמונות ניצחון כבר מטרידות אותם: האחדות והנחישות שהתגלו בצה"ל, והשקעת הענק של אינטל (25 מיליארד דולר) במפעל בקריית גת.
תמונת הניצחון תהייה שלמה רק לאחר שחרור הגייסות. כאשר חיילות וחיילים ישובו מהחזית וימלאו את אולמי השמחות. תמונות מחגיגות האסיף בעוטף ישראל. תמונת הניצחון תהיה מלאה כאשר לקראת השנה הבאה, תפרסם הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את נתוני הבייבי בום שיתרחש עלינו לטובה.
אבינועם בר-יוסף הוא נשיא אמריטוס של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ובעבר כתב מדיני וסופר מעריב בוושינגטון.