בראיון בטלוויזיה לפני חודש בדיוק, התייחס ראש המל״ל צחי הנגבי, לדילמה שהממשלה, ובעקבותיה המדינה כולה, נזהרות לא לגעת בה כבר כמעט 100 יום: אם מטרות הלחימה בעזה יתנגשו זו בזו, באיזו נבחר? כל עוד הלחץ הצבאי על חמאס מוביל גם לשחרור החטופים, אין בעיה כי מטרות הלחימה משלימות זו את זו. אבל מה עושים כשזה לא המצב? כשהציבו בפני הנגבי את השאלה הזו, תשובתו הייתה מעורפלת. בין סינוואר לחטופים, אמר הנגבי, תהיה דילמה. אמר ולא יסף.
אם נניח שלפני חודש מדובר היה בשאלה תיאורטית, למרות שמאז הרגו כוחותינו בשוגג שלושה חטופים שהצליחו לחמוק מציפורניהם של מחבלי החמאס, הרי שעם המתווה החדש ששמו הקטארים על השולחן בעקבות פגישות עם נציגי משפחות החטופים, מדובר בדילמה אמיתית. זו דילמה שחייבים לפזר את הערפל סביבה ולהכריע לכאן או לכאן. אם ניתן להגיע להסכמה שבמסגרתה ישוחררו החטופים, יוגלו בכירי חמאס ותיפסק הלחימה - לוקחים את העסקה או לא?
הזמן לא עוצר. הוא לא עוצר בשביל החטופות והחטופים, עם השלכות שהן לא פחות מחלום בלהות, כפי ששמענו בעדויות בכנסת בימים האחרונים. אבל הזמן גם לא עוצר מבחינת מדינת ישראל כולה. וכשהזמן אוזל, צריך לשקול את הסיכונים מול הסיכויים, ולהחליט. בטור הסיכונים נמצאים אסון כלכלי, חברה פצועה, תמיכה בינלאומית מדלדלת, וסכנת בית הדין בהאג. בטור הסיכויים נמצאים זה לצד זה החזרת החטופים ונורמליזציה עם ערב הסעודית. החמאס הוא רק פרט אחד בתמונה הגדולה, שבה מדינת ישראל חייבת לבחור בטור הסיכויים, להחזיר את החטופים, ולהראות ידו של מי על העליונה, ובענק.
המיקוד בהתמודדות עם החמאס הוא קצר רואי ומטעה. מחבלי החמאס ותומכיהם הם אלה שעוללו את הזוועות של השביעי באוקטובר, הם אלה שמחזיקים בבני הערובה הישראלים והם אלה שנלחמים בחיילינו הגיבורים. אבל אנחנו כמעט לא מדברות על כך שגם אם נצליח לחסל את מחבלי החמאס עד האחרון שבהם, כולל מנהיגיהם, המעגל לא נסגר. האויב הגדול של מדינת ישראל יושב בטהרן, והחמאס הוא רק זרוע אחת של אותו תמנון אירני שמנסה להטיל את חיתתו בכל רחבי המזרח התיכון. גם אם נחסל את החמאס, בטהרן ימצאו דרך אחרת לנסות ולפגוע בנו. ולכן, הניצחון האמיתי יהיה ישראל משגשגת, בתוך מערכת כוחות איזורית חדשה שמרסקת את הפרויקט האירני השטני לרסיסים.
לא סתם האמריקאים מדברים באותה נשימה על שחרור החטופים ועל נורמליזציה עם הסעודים. ישראל היא בת ברית חשובה כל כך מבחינת האמריקאים דווקא בגלל שאנחנו ייחודיים בנוף המזרח תיכוני כאומה דמוקרטית, ליברלית ושוחרת חיים. באיזור שבו מדינות רבות כל כך שקעו מזמן בעלטה של פונדמנטליזם ודיקטטורה, ישראל צריכה להיות מגדלור. מגדלור מוסרי באיזור ובעולם. מבחינת האמריקאים, אבל יותר מכך מבחינת ישראל, הצלת החטופים וביסוס של ציר אלטרנטיבי במזרח התיכון, שיכה את אירן ואת מפעל הטרור שלה שוק על ירך, הן מטרות משלימות. ישראל תישאר נאמנה לעצמה בכך שתבחר בחיים, תרוויח נורמליזציה עם ענק איזורי, תגיע לפשרה בעזה ותראה לאירנים עוצמה מה היא. מי שלא מוכן להיכנס למו״מ שבמסגרתו יוחזרו החטופים כולם גם במחיר של פשרה בעניין החמאס, פועל כנגד האינטרסים האמיתיים של מדינת ישראל, ומרסק אותנו כאומה.
ידידינו האמריקאים תומכים במאמץ המלחמתי שלנו (בלעדיהם כבר היינו נותרים ללא פגזי ארטילריה), במאמץ הדיפלומטי שלנו (בלעדיהם כבר היינו אומה מנודה מהקהילייה הבינלאומית), בביטחון (רק לאחרונה יירטו עשרות טילים חות׳ים), בכלכלה ובעסקה לשחרור החטופים. ואצל האמריקאים, what you see is what you get. החיבור שהאמריקאים עושים בין כל חלקי הפאזל מונח חשוף על השולחן, והוא גם החיבור הנכון והראוי ביותר למדינת ישראל.
ידו של הממשל האמריקאי בכל. העסקה שמציעים הקטארים היא חלק ממארג גדול יותר של מהלכים מדיניים וצבאיים שמקורם בוושינגטון. העובדה שכל זה קורה בעיצומה של שנת בחירות בארה״ב מעידה עוד יותר עד כמה האמריקאים מוכנים לקחת סיכון בניסיון לעזור לנו לעזור לעצמנו.
אבל בסופו של יום, ההחלטה תיפול בקריה בתל אביב. ושם, חשוב שירגישו שהציבור הישראלי רוצה את כולם בבית עכשיו. זה המסר של הרבבות שיוצאים לרחובות כל שבוע לעצרות, לצעדות המונים, ולמסעות אופניים. בימים של שחרור החטופים בעסקה הקודמת, אבן נגולה מעל הלב הלאומי עם כל פעימה של שחרור חטופים. התמונה של הסבתות מאופקים שמריעות לסבתות הקיבוצניקיות בכניסה לבסיס חצרים תיוותר כתמונה איקונית בתולדות הציונות. אבל אסור שזו תהיה התמונה האחרונה.
הלחץ הציבורי אדיר כל כך כי יש תחושת מחנק, שאם לא יחזירו את החטופים תיגמר לנו המדינה. כדי שנכריע את אויבינו, חשוב שנשמור על מי שאנחנו באמת כאומה דמוקרטית שוחרת חיים, שנקשיב לידידי האמת שלנו מעבר לים, שנדע לבחור במחר טוב יותר ושלא נוריד את הרגל מהגז והשכם והערב נזכיר לממשלה שלנו את חובתה המוסרית. הבחירה בחיים היא הניצחון הגדול ביותר שלנו כאומה וכיחידים. זו משימת חיינו.
בני משפחתה של נעם דן נחטפו לעזה. אודי זומר הוא פרופ׳ למדע המדינה באוני׳ ת״א ועמית מחקר באוני׳ של העיר ניו יורק
