בשבוע שעבר נסעתי לבקר פצועים בבית החולים הדסה הר הצופים. שמעתי מוזיקה ופתאום הודעה על "צבע אדום" בצפון. מיד לאחר מכן המוזיקה נמשכה. זה אולי מסכם את תמצית ההוויה שלנו כאן. מעברים חדים בין דאגה קיומית ושמש זורחת.
המו"מ החשאי שהתפוצץ להקמת ממשלה חלופית עם ח"כים בליכוד | פרסום ראשון
אם לא נצליח להביא את הראש של סינוואר - זה מה שעשוי לקרות בצה״ל | אלון בן דוד
הגעתי לבית החולים לבקר את החייל שמואל אהרון ברייס, תושב העיר שלנו בית שמש, שמאושפז שם בשיקום. פגשתי את אוריאל דניאל, אף הוא חייל תושב העיר שהגיע לשיקום. "אתה מכיר את שמואל ברייס? לא? בוא אני אכיר ביניכם". שמואל ואריאל גרים זה ליד זה בבית שמש. שניהם נפצעו באותה השכונה בעזה ורוצים לחזור מהר ליחידה, ושניהם נמצאים כעת בשיקום. נפגשנו בלובי בבית החולים לשיחה מרגשת. שני חברים יצאו לדרך.
אני מרגישה שזהו חלק מתפקידי כראש עירייה בימים אלו. "קשב ניהולי מפוצל", "מציאות מורכבת", "שגרת חירום" – ביטויים אלו ועוד מתארים את המציאות שאזרחי ישראל נתונים בה בימים אלו. אנחנו מתנהלים במנעד רגשות רחב, בין גאווה והתרגשות, בין רגעי פחד וכאב. רגעים כואבים במיוחד נרשמו השבוע, עם נפילתו במרכז הרצועה של רס"ל (במיל') גבריאל בלום ז"ל, תושב העיר.
מדי בוקר אני מתעוררת בבית שמש למציאות כפולה. מציאות ביטחונית ומציאות אזרחית, ושתי המציאויות הללו דרות בעיר בכפיפה אחת. מצאתי את עצמי יוצאת מביתה של אורלי צ'אס, פסיכולוגית אצלנו בעירייה, שבתה ליאב יושבת שבעה על בעלה, סרן (במיל') ליאור סיון ז"ל שנפל במלחמה, והיא בחודש התשיעי להריונה. יצאתי עם דמעות ובחוץ תפס אותי תושב ודיבר איתי על פינוי הגזם. מתי יש, ומתי אין. איזה פער בין הרצון שלי לשהות באבל ובין זה שהחיים צריכים להימשך.
זו המציאות החדשה שלנו. העיסוק האינטנסיבי בביטחון התושבים ובגיוס כיתות כוננות, לעמוד מדי בוקר עם החיילים ליד בתי הספר ולאפשר לכולם תחושת ביטחון, ובמקביל להבין את המצב הלא נורמלי שבו ילד בכניסה לבית הספר שלו רואה חייל דרוך עם נשק. התרגלתי לכך שמנהלת בית הספר שואלת אותי על שעות התקן ועל המאבטח בנשימה אחת.
זו המציאות החדשה שלנו, שבה תושבים מתגייסים ל"שומר החדש" ולפיקוד העורף בעיר, לסיירת הרחפנים העירונית, ומתנדבים לעמוד עם נשק בבתי הכנסת ברחבי העיר.
לשמור על הלכידות
המציאות הזאת ארוגה ברצון שלנו להיערך לשנה הקרובה, היערכות תחת אי־ודאות. לדוגמה, בינוי מוסדות חינוך לקראת שנת הלימודים תשפ"ה. תושבים בעיר הביעו חשש גדול מהימצאותם של פועלים ממזרח ירושלים. קיבלנו החלטה מאתגרת למנוע את כניסתם, אך כדי שהשנה תיפתח במועד אנחנו זקוקים לעובדים.
אני יכולה לפגוש תושב שבנשימה אחת ישאל מדוע יש עובד ממזרח ירושלים, ומדוע הבניין בבית הספר של הילד לא מתקדם. כך גם בעולם התרבות. האם נכון לשבת ולשיר בהיכל, כשהילדים החיילים שלנו נמצאים במארב? זו משימה מאוד מורכבת למצוא מדי יום את האיזון הדק.
אחד הטקסים המרגשים ביותר בימים אלו הוא מסעות הלוויה המלווים בדגלי ישראל ובשירה שקטה.
מעמד מרגש שמתארגן ספונטנית על ידי הקהילה המבקשת לתמוך במשפחות ברגע הנורא מכל. חשוב היה לנו כעירייה לגלות מעורבות גם באירוע הזה. לפני כשלושה שבועות נפל בקרב סמ"ר בירהנו קאסיה ז"ל, ותושבים מכל חלקי העיר עמדו והצדיעו לו.
הסיסמה שמלווה את המלחמה מיומה הראשון היא "יחד ננצח". בתי האבלים ברחבי ישראל יצרו בשביל עם ישראל מעגלי שיח. אנשים, שלעתים לא הכירו את הגיבור שנפל, יושבים ומדברים. את זה פגשתי גם בעיר שלנו.
אנחנו בונים את ה"יחד" עם הרבה סבלנות, ומשימתה של ההנהגה הציבורית היא להתאים עצמה עבור חוויית העצימות השונה של המלחמה בציבור. אצל משפחת טוביאנה ראיתי בכניסה לבית את הדגל של גולני. הם חווים את המלחמה כאן בבית. הבן שלהם בעזה, הם גאים בו מאוד – ומאידך חיים את היומיום.
בואו נעזוב את השיח של "היום שאחרי". לכולנו יש אחריות לייצר כאן חיים משותפים וטובים יותר. הילדים החיילים שלנו מוכנים להקריב את חייהם, ומאיתנו מתבקש להעלות את השיח למקום מכבד יותר.
המציאות המורכבת לא עתידה להיעלם בקרוב. כנראה שהיא תלווה אותנו לכל אורכה של שנת 2024, והמפתח שלנו לעבור אותה הוא בשמירה על כל המרכיבים בחברה הישראלית.
הכותבת היא ראש עיריית בית שמש
[email protected]