יש אכן מקום להתאכזב עמוקות ואף להצטער על תקציב המדינה לשנת 2024, כפי שאושר על ידי הממשלה בישיבתה בשבוע שעבר. תמצת את הבעיה העיקרית בפשטות יהודה שרוני בעיתון מעריב ביום 16.1.2024: הגירעון של בערך 55 מיליארד שקלים זינק לגירעון חסר התקדים של 140 מיליארד שקלים - 7% מהתוצר הלאומי של ישראל. אין צורך להכביר מילים על המשמעות לעתיד ניהול כלכלת המדינה ועל דירוג האשראי של ישראל.
לאחר האזהרה של נגיד בנק ישראל: אלו הקיצוצים שנרגיש אותם עמוק בכיס | דיווח
בעל המאה הוא בעל הדעה? צריך לשים סוף לשלטונו של האוצר | שלמה מעוז
לכל ברור שהיה צורך בשינוי מסיבי בתקציב. שנת 2024 מציבה בפנינו אתגרים בהיקפים שלא ראינו כמותם עשרות שנים. חיזוקו של צה"ל; תמיכה במשרתי המילואים; טיפול נכון והגון במפונים וגם המשך מצב הלוחמה. הכל מחייב הקצאת משאבים בהיקפים אדירים. אבל התקציב שגובש הוא אכזבה קשה, ולא רק בגלל גודל הגירעון, אלא גם כי לא חייבים להגיע לגירעון בהיקף כזה. האוצר והממשלה אינם רוצים לקבל החלטות נכונות וענייניות, לא בצד ההוצאות ולא בצד ההכנסות.
בצד ההוצאות אנו עדיין משאירים על תילם משרדי ממשלה מיותרים, ועדיין אנו מטילים על תקציב 2024 את כל אותן תוספות המוזרמות למגזר החרדי רק על מנת להמשיך ולתחזק את הקואליציה הנוכחית בתקופת מלחמה. על שני אלה כבר הושמעה ביקורת רבה. אבל גם בצד הכנסות המדינה, איפה שאין בהכרח שיקולים קואליציוניים, משרד האוצר אינו מקבל החלטות פשוטות ונכונות, ובוחר דרך עקלקלה המנוגדת לטבע האנושי ולהיגיון הבריא. ואין אני אומר זאת כתיאורטיקן, אלא כמי שפעם כיהן כממונה על הכנסות המדינה ותרם לא מעט לפישוטה ויעילותה של מערכת המסים.
אפשר להגדיל את הכנסות המדינה, ללא שתרעד הקרקע, בלא פחות מ־20 מיליארד שקלים בשלוש דרכים: בשנת 2023 הענקנו פטורים ממס והטבות ממס בהיקף של לא פחות מ־83 מיליארד שקלים. מי שרוצה להגדיל את הכנסות המדינה בדרך הנכונה, חייב להבין שצריך לעשות זאת על ידי צמצום היקף הפטורים הקיימים ולא בעזרת הטלת מסים חדשים. הטבות המס אינן שוויוניות והן ניתנות תמיד לחלק מהציבור בלבד. מבלי שהציבור יעלה קורבן גדול אפשר לצמצם אותן ב־10 מיליארד שקלים על ידי ביטול ההטבה הניתנת על זכייה בהגרלות או פטור ממע"מ בייבוא אישי, ועוד.
הדרך השנייה היא שחרור הרווחים הכלואים של החברות הפרטיות. חברות פרטיות בישראל צוברות רווחים וזה אחד מייעודן. על פי הערכות האוצר מדובר בצבירת רווחים, עד כה, בהיקף של לא פחות מ־200 מיליארד שקלים. ומדוע הם קרויים "רווחים כלואים"? משום שבעלי החברות לא רוצים להוציא אותם מן החברה בדרך של חלוקת דיבידנד ולשלם מס של 30% או 33%. אם נפחית את המס על משיכת דיבידנד ל־25% לא חילקנו שום הטבת מס, פשוט נחזור לרמה הנורמטיבית המקובלת כפי שהייתה מאז קום המדינה.
המס הועלה מ־25% ל־30% מתוך רצון להפיס את דעת מובילי המחאה החברתית ב־2011. זו הייתה החלטה כושלת ששיבשה את האיזון הנכון של רמת המיסוי. כל חברה בישראל משלמת על רווחיה מס חברות בשיעור של 23%. כשמוסיפים את המס על משיכת רווחים, נטל המס הכולל על רווחי החברה מגיע לקרוב למחצית מהרווחים. במקום להחזיר מס זה לרמה של 25%, מתכנן כיום האוצר לחייב את בעלי המניות למשוך את הרווחים בכפייה. פתיחת חזית מול המגזר העסקי תוליד חיכוכים בלתי פוסקים בין רשות המסים למגזר העסקי עם תוצאות עגומות.
ומכאן אעבור לעוול הכי נבזי שממשלה יכולה לעשות למגזר העסקי: להפלות לרעה את המגזר העסקי המקומי מול ספקים זרים: הענקת פטור ממע"מ בייבוא אישי, שמשמעותה היא שעל מוצר שיירכש בישראל תטיל המדינה 17% מע"מ, אבל אם הוא יירכש בחו"ל, לא תשלמו מע"מ. מדיניות האומרת לציבור: "אני אתן לכם הטבת מס אם לא תרכשו את מוצריכם בישראל".
מדינות האיחוד האירופי ביטלו את הפטור ממע"מ על ייבוא אישי כבר לפני שנים משתי סיבות פשוטות: זה מפלה לרעה את המגזר העסקי שלהן וזה פוגע בהכנסותיהן. איש לא מחה או סבר שנעשה לו עוול. אבל בישראל, ברמת ההיפוקריטיות המקובלת והפתלתלות המחשבתית, אי אפשר לעשות מהלך פשוט ונכון. ביטול הפטור ממע"מ על ייבוא אישי אינו רק הפסד ישיר להכנסות המדינה, הוא גם מוריד את המחזור של המגזר העסקי בישראל.
מה בדיוק מניע את האוצר כיום להוביל מהלכים שיסבכו את מערכת המסים ויגדילו את פער הגירעון, לא לגמרי ברור לי. אבל אני מתרשם שהמדיה לא חושפת בעיה זו, וחלק גדול ממנה נגרר אחרי מערכת השיקולים המאוד לא ברורים והלא בריאים המנחים את עבודת האוצר.