בשנת 1997, קולונל צעיר בתחילת שנות ה-40 לחייו כתב מאמר עבור מכללת המלחמה של צבא ארצות הברית בקרלייל, פנסילבניה. שמו היה גדי איזנקוט והוא היה במרחק חודשים ספורים מלחזור משנת לימודים בארה"ב לישראל ולהיכנס לתפקידו כמפקד חטיבת גולני.
"הוכרענו ב־7 באוקטובר, אין לנו ברירה אלא להיכנע"
שר נוסף בממשלה בתגובה נחרצת לנתניהו: "מדינה פלסטינית לא תקום"
כסטודנט במכללה, המאמר של איזנקוט נשא את הכותרת "ביטחון ישראל במאה ה-21: סיכונים והזדמנויות", והוא התמקד בהיעדר תפיסת ביטחון לאומית ברורה בישראל. מתוך הכרה בוואקום זה, מיקד איזנקוט את מאמרו במה שכינה "עקרונות הביטחון הקריטיים" שעיצבו את האסטרטגיה הצבאית של ישראל.
אחד האתגרים, הוא הדגיש, הוא הצורך ליצור עומק אסטרטגי, דבר שהתאפשר בעקבות מלחמת ששת הימים כאשר ישראל כבשה את הגדה המערבית מירדן, את רמת הגולן מסוריה ואת חצי האי סיני ממצרים בעקבות ההתקפות על ישראל.
ישראל, הוא הזהיר במאמר מ-1997, "מסתכנת באיבוד עומק אסטרטגי זה בחתירה לשלום", בהתייחסות לנסיגה ישראלית אפשרית מהגדה המערבית לאחר הסכמי אוסלו.
"מצב זה יוצר אתגרים צבאיים משמעותיים לצה"ל, כאשר כוחות משטרה וצבא ערביים נמצאים כיום, בחלק מהמקרים, בטווח של חמישה עד 20 מייל מריכוזי אוכלוסייה ישראליים מרכזיים", הסביר אז.
בהדגישו את חשיבות העומק האסטרטגי התייחס איזנקוט לתפיסת הביטחון שהתווה האב המייסד של מדינת ישראל, דוד בן-גוריון, בשנות החמישים. אחד העקרונות היה הצורך שישראל תעביר תמיד את המערכה לשטח האויב. למה? מכיוון שלישראל אין עומק אסטרטגי וברגע שהמלחמה היא בשטח ישראל, היא לא רק מהווה סיכון קיומי אלא כבר סוג של תבוסה.
אייזנקוט, שהמשיך לכהן כרמטכ"ל, ייטיב לעשות אם יסיר את האבק מהנייר ויפיץ אותו לעמיתיו בקבינט המלחמה. היא רלוונטית במיוחד לאור המתרחש בגבול ישראל-לבנון, שלמרבה הצער ניתן לתאר אותו רק כתבוסה צבאית לישראל.
הסיבה פשוטה. בעוד ישראל טוענת כי חיזבאללה אינו מעוניין במלחמה, וכי ב-100 הימים האחרונים של תקיפות נגד מטרות חיזבאללה נהרגו מספר לא מבוטל של לוחמי גרילה של הארגון – כולל מפקדים בכירים – העובדה היא שישראל מסרה שטחים לאויביה.
במקום לקחת את הלחימה לשטח האויב כפי שהכתיב בן גוריון, ישראל נסוגה מהשטח ופינתה כ-100,000 מתושביו לאורך הגבול.
אם אחרי מלחמת לבנון הראשונה ישראל יצרה אזור ביטחון ברוחב 24 ק"מ בדרום לבנון, היום אמנם יש אזור ביטחון, אבל הוא בישראל. במילים אחרות, לא רק שחיזבאללה תוקף את ישראל מדי יום – לפעמים אפילו הורג אנשים כמו השבוע – הוא גם אילץ את ישראל לוותר על שטחים, דבר שהוא כמעט שווה ערך להודאה בתבוסה.
ההבדל בין עזה ללבנון הוא שאמנם יש גם מפונים בדרום, אבל יש להם אופק לצפות לו – המתקפה הקרקעית של צה"ל – שיאפשר להם בסופו של דבר לחזור הביתה. בצפון אין דבר מלבד כמה ניסיונות של האמריקאים והצרפתים לגבש פתרון דיפלומטי שיבריח את כוחות חיזבאללה מהגבול.
בכירים ישראלים אינם מאמינים שמאמצים אלה יישאו פרי. הם מטילים ספק בכך שהשיטוט שעושים השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין או עמיתיו הצרפתים בין ירושלים לביירות יצליח. בכל מקרה, המאמצים האלה הם לא משהו ששווה לקחת לבנק.
נסיגת חיזבאללה מדרום לבנון והיערכותו מחדש מצפון לליטני הייתה אמורה להתרחש לפני יותר מ-17 שנה, בעקבות מלחמת לבנון השנייה במסגרת החלטת מועצת הביטחון 1701. כפי שאנו יודעים כעת, זה מעולם לא קרה.
האם זה אומר שמלחמה היא בלתי נמנעת? עד כמה שהיינו רוצים לקוות שלא, הלקח של ה-7 באוקטובר צריך להיות הנחה שכן. ישראל צריכה להאמין לאויב הפרוס לאורך גבולה, קורא להשמדתה, יורה טילים על עריה, הורג את אזרחיה ומחולל את משבר הפליטים היהודים הגדול ביותר מאז תום השואה.
אנחנו יכולים להמשיך לספר לעצמנו סיפורים שמנהיג חיזבאללה, שייח' חסן נסראללה, מורתע, לא רוצה מלחמה וממשיך לחיות בבונקר מבוצר. אבל אלה בדיוק הסיפורים – מהסוג שסיפרנו לעצמנו עד 6:30 בבוקר ב-7 באוקטובר, כאשר חמאס פתח במתקפה הברברית שלו על דרום ישראל.
האפשרויות של ישראל כאן מוגבלות. מצד אחד, יש טיעון לפתוח במכת מנע ולנסות לחסל כמה שיותר מארסנל הטילים של חיזבאללה לפני שניתן יהיה לשגר אותם לעבר ישראל.
מצד שני, הדבר ייתפס כתוקפנות ישראלית ללא התגרות בשל אי הבנה של העולם – וכישלון של ישראל לבטא – מה באמת קורה בצפון ואיך כבר מתנהלת שם מלחמה.
האפשרות השנייה קלה יותר והיא האסטרטגיה שישראל נוקטת כעת – לחכות שהאמריקאים והצרפתים יביאו לפתרון מדיני, למרות שצה"ל וקבינט המלחמה מבינים שהוא רק בועט בפחית במורד הדרך ושחיזבאללה לא מתכוון לשנות או להפסיק לצבור נשק ולהשתמש בו כדי לאיים על ישראל.
מה נעשה, למשל, בעוד שנה כשחיזבאללה אמור להיות מצפון לליטני ונתחיל לראות אותו בונה מחדש עמדות מדרום לו ומפטרל לאורך הגבול עם ישראל?
זה בדיוק מה שקרה אחרי מלחמת 2006, ואז ההחלטה הייתה זהה להחלטה עם חמאס – ישראל החליטה "להכיל" את האיום. היא נפנפה באצבעה, הזהירה את מועצת הביטחון כי 1701 מופרת, אך לא הרבה מעבר לכך. היא מעולם לא השתמשה באמצעים צבאיים כדי לנסות לעצור את חיזבאללה.
בעמוד 4 של מאמרו עבור מכללת המלחמה של צבא ארה"ב פירט איזנקוט מדוע מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון כה קריטי לישראל. "במלחמה זו צה"ל הקדים את חילות האוויר והיבשה הערביים ותוך שישה ימים השיגה ישראל ניצחון גדול שנתן תוקף לעקרונות הביטחון של ישראל. עקרונות אלה סיפקו את הפתרונות להיעדר עומק אסטרטגי של ישראל ואת הדרישה לנהל מלחמה במהירות ובנחישות ככל האפשר".
עומק, מהירות והחלטיות. בכל הנוגע ללבנון, נראה שלישראל כבר אין דבר מכל זה.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי ולשעבר העורך הראשי של הג'רוזלם פוסט