ראש הממשלה נהג בתבונה כשרצה לדחות את הדיון על היום שאחרי המלחמה, שכן בהפקרות ההדלפות הקיימת היה ברור שהנושא יעורר מחלוקות מיותרות באמצע המלחמה, אך הדחפים הפנים־פוליטיים והבינלאומיים עשו את שלהם והנה אנחנו מצויים באמצע המערבולת בנושא.
ללא מעורבות ישראל: התוכנית השערורייתית של האיחוד האירופי לסיום המלחמה בעזה
"מצבם מדאיג": מחקר חדש חושף נתונים מטרידים בקשר למפוני הצפון
ממשל ביידן מקדם הצעה הקושרת את שיקום רצועת עזה לאחר המלחמה בשיתוף קבוצה של מדינות ערביות ובחידוש תהליך הנורמליזציה בין סעודיה לישראל. כרגע מדובר אומנם בתוכנית לעתיד, אך בדרך אליה וושינגטון כבר לוחצת על ישראל להגדיל את כניסת הסיוע ההומניטרי לעזה, מבלי להתנות זאת בשחרור החטופות והחטופים, מה שעלול להאריך את הלחימה ולהגדיל את הסכנות לחיילינו.
אם הנ”ל היה מוזיקת רקע, הרי שביקורו בשבוע שעבר של מזכיר המדינה בלינקן בכמה בירות ערביות, בישראל וברשות הפלסטינית הוסיף לכך גושפנקה רשמית. כפי שנמסר, המזכיר קיבל מיורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן וממנהיגים ערבים נוספים התחייבות לסייע בשיקום עזה לצד הסכמה לנרמול היחסים עם ישראל.
לסעודיה יש אכן אינטרס בקשרים עם ישראל מיותר מסיבה אחת, אך מטרתה העיקרית היא הסכם ביטחון עם אמריקה וזאת למרות הפשרת היחסים לכאורה עם איראן. ברם, סעודיה גם העלתה סייג שהתנה את הקשר עם ישראל בתהליך לקראת הקמת מדינה פלסטינית.
צריך לברך על שילוב מדינות ערביות בשיקום עזה ועל חתירה להסדרים אזוריים כוללים, ובמיוחד בגלל התקדמות איראן לנשק גרעיני ופעולות שלוחותיה הטרוריסטיות ברחבי המזרח התיכון. אולם השאלה היא איזה הסדר אזורי, ויש כמובן הבדל יסודי בין נורמליזציה בדרך להקמת מדינה פלסטינית בעתיד, ובין מדינה פלסטינית עכשיו כתנאי לנורמליזציה.
מאמר בגיליונו האחרון של ”פוריין אפיירס”, ירחון שמהדהד לעתים את המגמות של מדיניות החוץ האמריקאית, הציג עמדה ברורה של פייסנות כלפי איראן, כולל הקניית תפקיד בפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני.
בהקשר זה הצהרת המזכיר בלינקן בקהיר, שמדינה פלסטינית היא הדרך הטובה ביותר לבודד את איראן, מעוררת רושם שהממשל מסתכל במזרח התיכון דרך הצד ההפוך של המשקפת, שכן מדינה פלסטינית ריבונית ואירידנטית (“מהנהר ועד הים”) ומבלי שהפלסטינים יכירו באופן מלא, רשמי, ואידיאולוגי לא רק בקיום ישראל דה־פקטו אלא גם בזכות העם היהודי למדינה משלו (תנאי שהנשיא ביידן עצמו העלה בזמנו), פירושה מלחמות בלתי פוסקות ויצירת עוד ישות מדינית וטרוריסטית הנתונה להשפעת איראן מאות מטרים מגבול ישראל.
המערכה בעזה היא אכן בעלת משמעויות גלובליות ואזוריות נרחבות, כשמדובר במאבק בין המחנה הדמוקרטי והליברלי בהובלת ארצות הברית ובין הציר של סין, רוסיה, צפון קוריאה ואיראן, ולישראל ודאי שיש אינטרס ממדרגה ראשונה בשימור עוצמתה ומעמדה הבינלאומי של אמריקה ובייצובה הפנימי. ב”וושינגטון פוסט” נכתב אומנם שארצות הברית תחכה ל”יום שאחרי נתניהו”, אך שאלה לא פחות רלוונטית, ואולי יותר, היא לגבי היום שאחרי ביידן.
היום נערכות בחירות מוקדמות במדינת ניו־המפשייר שאולי יקבעו את מקומה הבכיר של ניקי היילי במרוץ למועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות - בכיר אך לא ראשון, כי דונלד טראמפ מוביל בהפרש גדול ואם למועמדותו לא יושם קץ על ידי בית המשפט העליון, הוא זה שיתחרה בביידן - ועל פי הסקרים רבים סיכוייו לנצח.
בישראל יש מי שמתלהבים מהאפשרות שזה יקרה - תחושה מובנת לאור מהלכיו לטובת ישראל בכהונתו הקודמת - אך כדאי אולי להזכיר שלגבי המלחמה בעזה והזוועות שקדמו לה, טראמפ, שתמיד בלתי צפוי, אומנם הצהיר ש”אצלו זה לא היה קורה”, מבלי לפרט, אך הוסיף שעדיף שארצות הברית תמשוך את ידיה מכל העניין. הוא גם הודיע שהוא מתנגד לפעולה צבאית נגד החות’ים בתימן.
יש גם לזכור שמהלכי טראמפ בתמיכת ישראל התקיימו על רקע מציאות פוליטית מסוימת בישראל שאין ודאות שתתקיים גם בשנים הבאות. אפשר לחלוק על חלק מהצעדים המדיניים המתוכננים של ביידן וחייבים להיאבק בהם כפי שנאבקנו בהצלחה בצעדים של ממשלים קודמים, אך אין להתעלם מהתייצבותו המיידית והמעשית לצד ישראל אחרי ה־7 באוקטובר, חרף ההתנגדות במפלגתו ושל חלקים נרחבים בציבור.
גם אם היו ויהיו לנו ויכוחים לגבי חלק מצעדיו, זה איננו מפחית מערכיות מעשיו. מי שיחליטו בנובמבר הבא הם לא אנחנו אלא האמריקאים ותהיה התוצאה אשר תהיה, ישראל תמשיך לחתור ככל שניתן לתיאום עמדות עם בעלת בריתה האסטרטגית הראשית בעולם שהולך והופך מסוכן יותר.