סבא דג'ן (גדעון) נהג לשבת איתי בכפר באתיופיה, לספר לי את הבטחות נביאי ישראל בדבר קיבוץ הגלויות. באחת הזדמנויות שאלתי את סבי "סבא מתי נגיע לירושלים? הוא השיב "עכשיו"! לא הבנתי והמשכתי לשאול מתי זה עכשיו? והוא השיב "ממש עכשיו עוד קצת נגיע לירושלים". אחר כך התברר לי שגם הסבא שלו הבטיח לו "עכשיו"! הבנתי שלמעשה כל דור הבטיח לדור הבא אחריו שהחזרה לירושלים תתרחש "עכשיו". כך במשך שלושת אלפים שנה.
אנחנו כאן בארץ הקודש, חיים חיים יהודיים פורחים, וחופשים. ובימים הללו אנו מתמודדים עם אחד הרגעים בין המשמעתיים ביותר בתולדות ישראל. מאז המלחמה בחמאס אנשים רבים איבדו את עולמם, רבים הצטרפו במלחמה האחרונה למשפחת השכול הישראלית. אין מילים לתאר את האובדן, את הלב המדמם, את האימה הגדולה, אנשים איבדו את היקר להם וכל זה מערער את עולמם. הדמות האולטימטיבית שמזוהה ביהדות עם הסבל היא דמותו של איוב. איוב איש הטרגדיה מהתנ"ך החזיק בדעה שבניגוד לאדם הנתון במצב סופני, לעץ יש תקווה והמשכיות. "אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז. כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָּל וַיִּבְרַח כַּצֵּל וְלֹא יַעֲמוֹד...כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל[...]וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ" דומה שלפי זה מלחמתו של איוב, במידה רבה, הייתה בין התקווה אל מול הייאוש המכרסם, בין האור והחלום אל מול תוהו ובוהו וחושך על פני תהום.
סבא שלי באתיופיה מאוד אהב את פרק ל"ו ביחזקאל והיום אני מבין מדוע? וכך גם מסביר הרב יעקב מדן שככל הנראה בני ישראל, בדורו של הנביא יחזקאל, נכשלו במלחמה זאת, מול בקעה מלאה עצמות הם אומרים "יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ" תשובתו של האלוקים מגיחה מתוך הערפל "הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. " וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם" השואה במידה רבה, היא הקטליזטור בהקמת בית היא מדינת ישראל אבל יתר על כן, החלום שמחר הם יקומו למציאות אחרת טובה יותר "ובלע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים" היא שהחזיקה בחיים רבים משורדי השואה. הנאצים ניסו לקבור עמוק מתחת לאדמה את החלום ואת התקווה אך ללא הצלחה וזה מה שחיזק את שורדי השואה.
דווקא עכשיו במלחמה הארורה הזאת של חמאס השפלים והנבזים שבאדם שונאי אדם, מצליחים להבין את החיבור של העבר, ההווה והעתיד, משהו שהדמיון לא היה יכול לדמיין. מדוע אנשים מוכנים למסור את נפשם וכספם בגלל שהם לא מפסיקים לחלום ולא מאבדים את התקווה. זה היה הסוד שהפיח בנו חיים לאורך המסע המפרך מאתיופיה לסודן. החלום והתקווה אפשרו לנו להעצים את התקווה על פני הייאוש.
באחד הטקסים אשר התקיים בבית הנשיא לזכר הנופלים במסע מאתיופיה לארץ ישראל, הנשיא שמעון פרס ז"ל שהוריו נספו בשואה פתח ואמר "יש שתי מילים בתנ"ך שעבורו הן עמוד האש בלילה ועמוד הענן ביום והם שימשו עבורו הדרכה לכל אורך חיי, "ויהי אור". לכל אורך ההיסטוריה אמר פרס העם היהודי גם ברגעי תוהו ובוהו וחושך על פני תהום העם הזה ידע לראות את האור אבל לא רק לראות את האור אלא גם להביא אור לעולם. בימים אלה החלום והתקווה, יש בכוחן לשמש נקודת חיבור של הזרמים השונים החיים בישראל ובעולם כולו. בואו נחדש את החלום, בואו נחדש את הברית. בין יהודים ושאינם יהודים, בין שמאל לימין, בין דתיים לחילוניים בין כל אזרחי מדינת ישראל. זה אפשרי. "כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה" (איוב יד, ז).
הרב ד"ר שרון שלום, מרצה בכיר וראש הקתדרה לחקר יהדות אתיופיה בחוג ליהדות בקריה האקדמית אונו , רב קהילת קדושי ישראל קרית גת.