הסיוע ההומניטרי הוא אמצעי נוסף לבנות תמונת ניצחון ארוכת טווח לישראל. הפגיעה באונר"א היא הזדמנות, אבל האם הממשלה תבין זאת?
השבוע נעשה צדק והעולם הבין שאונר"א, סוכנות הפליטים של האו"ם, היא גוף מושחת ומסואב שמשרת יותר את החמאס מאשר את השלום העולמי.
עוד ועוד מדינות בחרו להפסיק את התמיכה בארגון נוכח מעורבות עובדיו בפשעי אוקטובר. אונר"א הוא ארגון שמזמן איבד את דרכו. הוא סייע לשמר את אתוס הפליטות הנצחי הפלסטיני, ואת מעמד הקורבן הנצחי. כגוף ששאף לשרוד ולהתקיים הוא לא סייע לשיקום האוכלוסייה הפלסטינית, אלא מכר לעולם סיפור של מסכנות. אונר״א הפך למכשיר תעמולה פלסטיני וכלי בידי החמאס.
הדיווחים המטרידים על רופאים של אונר"א שסייעו בהחזקת החטופים ומורים של הארגון שהסתירו נשק, מהווים עדות לאופן שבו בגד הארגון בשליחותו המקורית ולרמת הסיאוב הפושעת שלו.
במשך שבועות גופי סיוע עולמיים מנסים למצוא דרך להכניס סיוע לרצועה שלא דרך אונר"א, מתוך הבנה שהסיכוי שהסיוע דרכם יגיע למי שצריך הוא אפסי. בוצעו פניות לשר הביטחון, ובכירים בממשלה, בבקשה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי, הקמת מרכזי חלוקה ובית חולים שדה באזורים בשליטת ישראל. הפניות לא נענו עד כה.
התותחים רועמים, ממשלת ישראל עסוקה בלהפגין אגרסיביות פומבית והעולם הולך ומאבד את סבלנותו. האיום התקציבי על אונר"א הוא הזדמנות לעצב מחדש את המערכת ההומניטרית סביב עזה. המסר העיקרי שיצא מהאג השבוע היה כי העולם מצפה מישראל לדאוג לאוכלוסייה ״הלא לוחמת״, ולעשות מה שאפשר כדי למנוע אסון הומניטרי רחב היקף. המסמכים שנחשפו בהאג הראו שישראל מבינה שהסיפור ההומניטרי מורכב יותר ממה שמוצג לציבור הישראלי.
ממשלת ישראל הכניסה דלק ומנסה להכניס כמה שיותר משאיות סיוע פנימה. היא מבינה את המשמעות של משבר הומניטרי למרחב הפעולה הצבאי הישראלי. נתניהו אמר זאת בקולו בדבריו לציבור הישראלי, תוך שהוא מוסר בטלוויזיה לפעילי צו 9, המגובים בתנועת הימין אם תרצו, לחדול מחסימת כניסת המשאיות בכרם שלום.
ההתייחסות לסיוע ההומניטרי כנשק מדומיין נגד החמאס היא חרב פיפיות. החסימה של המשאיות היא התנהלות חסרת אחריות, לא פחות מהאמירות הנפיצות על השטחת הרצועה והנקמה העיוורת. הסיוע ההומניטרי משמעותי יותר מכפי שנדמה, ונוגע גם ליום שאחרי והאסטרטגיה הישראלית. לישראל יש הזדמנות לבחור איך יראה שיקום הרצועה כבר עכשיו.
הבחירה איפה יהיה הסיוע ההומניטרי, מי ינהל אותו, באיזו צורה ומה מנגנון הכספים והאספקה, הוא יותר מאשר בחירה טקטית. הוא עיצוב המנגנון האזרחי שיחליף את חמאס ובניית המנהל התקין שלו. הניסיון של ישראל לטשטש את העיסוק בנושא כי עכשיו נלחמים, מעיד יותר מהכל, על קוצר הרואי של הממשלה במלחמה.
אין מטרות ארוכות טווח, אין ניסיון לדמיין את המציאות הביטחונית והאזרחית העתידית. אנחנו ננצח את חמאס, אנחנו נחזיר את החטופים. אבל אם אנחנו רוצים ילדים משחקים בבטחה במדשאות בארי ובגני הילדים של שדרות, הממשלה צריכה להתחיל להתייחס גם לעתיד האוכלוסייה הפלסטינית שאיננה פעילי חמאס. זה מתחיל בנושא ההומניטרי שהוא יותר מהכל אמצעי נוסף בתמונת הניצחון הישראלית. הכותב הוא מנכ״ל תנועת דרכנו