מלחמת חרבות ברזל: הכתבה בוול סטריט ג׳ורנל מכה גלים. השר בן-גביר, איש ימין קיצוני שעד לא מזמן נחשב כמי שאינו מתאים לשאת בתפקיד ציבורי, מודה בחצי פה שהוא מנהל את ראש הממשלה. ובאותה נשימה הוא גם תוקף את הנשיא האמריקאי המכהן.
החוקר של סינוואר צדק: ״הוא נאצי שמעדיף להיות שאהיד ולא למסור מידע״ | ראיון
קרובה מתמיד? "צה"ל נערך למלחמה כוללת בצפון, ויעשה את זה בעיתוי הנכון"
על פניו, נראה שמדובר בעוד גחמה של השר התזזיתי לביטחון פנים. רק קיבל בימה בינלאומית, וכבר מנצל אותה כדי לצאת בהצהרות בומבסטיות. אבל בעיון מעמיק יותר, קשה להתעלם מהעקבות של גורמים בכירים בהרבה מאותו שר זוטר.
כבר מימיו הראשונים בפוליטיקה, ידוע נתניהו בחשיבות האדירה שהוא מייחס לתקשורת. היא זו שמבנה את המציאות ומעצבת את דעת הקהל, בישראל ובעולם. בחודשים האחרונים ניכרת קרבה בין הלשכה בירושלים לחדר העורכים בניו יורק. חשיפות בלעדיות שמקבל העיתון המוביל, הדלפות שמגיעות ממנו ועוד מהלכים שיכולים להתפרש כמשרתים הן את העיתון האמריקאי והן את המנהיג הישראלי. ולכן, במקום להתייחס לריאיון כעוד גחמה מבית היוצר של בן-גביר, עדיף לחשוד בו כמהלך מחושב מלמעלה. מהלך שמבחינת ישראל הוא פצע, חבורה ומכה טרייה.
ראשית, הפצע. אפיזודת בן-גביר פוערת פצע נוסף במערכת היחסים החבוטה עם בת בריתנו הגדולה. בוושינגטון, בה הקיטוב הפוליטי מכתיב מציאות בה שתי המפלגות חלוקות כמעט בכל סוגיה, הייתה בעבר הסוגייה הישראלית מקרה נדיר של תמימות דעים. אבל מאז נאומו של נתניהו בקונגרס ב 2015 חלה תפנית שהגיעה לנקודת שפל בימי ממשל טראמפ: באופן הדרגתי הפכה גם ישראל לנושא עליו מקוטבים הדמוקרטים והרפובליקנים. המהלכים שהובילו נתניהו ודרמר גרמו לישראל להיראות כמזוהה יותר ויותר עם המפלגה הרפובליקנית.
ואז הגיע השביעי באוקטובר וקלטנו שלא רק שבמקום לשמר את הקשרים עם שתי המפלגות הימרנו עם כל הקופה על מפלגה אחת, אלא גם שמנו את הכסף על המפלגה הלא נכונה. ביום פקודה הייתה זו המפלגה הדמוקרטית והנשיא ביידן שבאו לעזרנו. והוול סטריט ג׳ורנל? לא רק שהוא מזוהה עם הצד השמרני בארה״ב, אלא שהתוכן של הכתבה קורץ בדיוק לאותם פלגים שמרנים בציבוריות האמריקאית. נתניהו מוסר מסר ברור, והמסר הזה יכול להיתפס כחיובי רק אם מסתכלים עליו מהצד הרפובליקני.
שנית, חבורה. ההתעלמות מהתלות שלנו באמריקאים היא חבורה שעלולה להתברר ככואבת במיוחד. הברית עם ארה״ב היא כבר לא רק הברית החשובה ביותר שלנו. מדובר בתלות של ממש. בימים הקריטיים שלאחר השבעה באוקטובר הייתה החברה הישראלית תלויה בנשיא ביידן, שהיה יד יציבה על ההגה כאשר המנהיגות הישראלית הייתה כלא הייתה. במועצת הביטחון אנחנו תלויים בווטו שמטילים האמריקאים, וכשהם מחליטים שכבר לא, כמו בשלהי כהונתו של הנשיא אובמה, אנחנו נקלעים לצרות. גם ברמה האסטרטגית, האמריקאים מספקים לנו חימושים, ומיירטים טילים שנורים עלינו, לאחרונה מתימן.
ניתן להיכנס לדיונים על הביסוס הרעיוני או על ההצדקה המוסרית של כנס ה״טרנספר למען שלום״ בהנהגתו של בן גביר. אבל אפילו ברמה מעשית פשוטה, תפיסת העולם שעומדת ביסוד האידיאולוגיה הזו, ושמגולמת בדמותו של השר, טומנת את ראשה בחול בכל הנוגע לתלות שלנו בארה״ב, תלות שהופכת את פרויקט הטרנספר כולו לתלוש מהמציאות. כתבה נרחבת על בן גביר כמייצג את ממשלת ישראל משקפת התעלמות מהתלות ההולכת ומעמיקה שלנו בידידתנו שמעבר לים.
ושלישית, מכה טרייה. במירוץ שלהם כנגד הסינים בכל תחום, ואפילו בתחום הדיפלומטיה המזרח תיכונית, הממשל האמריקאי עומל על בניית חזית מדינית מול טהרן. כפי שראינו בימים האחרונים בתקיפות בתימן, סוריה ועירק, החזית הזו מגובה בצבא החזק בעולם. אבל מבחינת האמריקאים, המטרה היא מדינית. סעודיה, מדינה שהיא גם ענקית נפט וגם בעלת חשיבות דתית אדירה, תהיה הציר סביבו ייבנה המערך המדיני כנגד האיראנים.
בוושינגטון נחושים להפעיל את השריר המדיני-דיפלומטי שלהם לא פחות מאת השריר הצבאי, והמהלך המדיני ממשיך את הכיוון שהאמריקאים סימנו לעצמם כמטרה עוד לפני השבעה באוקטובר. הם בונים רכבת, שאם תצליח תשחרר את המזרח התיכון, לתפיסתם, מהמציאות העגומה בה הוא שבוי. בוושינגטון היו רוצים לראות אותנו לא רק עולים על הרכבת, אלא גם לוקחים תפקיד אקטיבי בתהליך עיצוב היעד שלה.
ולכן, העובדה שהפנים של מדינת ישראל בעיתון אמריקאי מרכזי הם פניו של איתמר בן גביר הם מכה טרייה. ברמה הסמלית מדובר בגורם הקיצוני ביותר לא רק בממשלת נתניהו אלא בכל ממשלה ישראלית אי פעם. ברמה המעשית, מדובר בגורם שעצם מהותו מנוגדת לכל מהלך מדיני. מדינת ישראל מסתכנת בכך שנחמיץ את הרכבת שהאמריקאים מתכננים שתצא מהתחנה ממש בקרוב. באמריקה כמו באמריקה - הזמן לא עוצר. ובשנת בחירות, הוא רץ.
אודי זומר הוא פרופ׳ למדע המדינה באוני׳ ת״א ועמית מחקר באוני׳ של העיר ניו יורק