בכתב עת בריטי נכתב לאחרונה תיאור של המזרח התיכון כדלקמן: “אחדים מידידינו תומכים באויבינו אך אחדים מאויבינו הם גם ידידינו. ואחרים מאויבינו נלחמים נגד אויבים אחרים שלנו, ולמרות שאיננו רוצים שיפסידו, גם לא שינצחו”. תכניסו את ארצות הברית, איראן, סעודיה, מצרים, רוסיה, סין, חמאס, הרשות הפלסטינית - וכמובן את ישראל - למשבצת לפי בחירתכם, ותקבלו את תמונת המצב הנוכחית במזרח התיכון.
"תיאוריות הזויות": עמוס גלעד תוקף את נתניהו ומסביר איך נוכל להשיג "ניצחון מוחלט"
לפיד: "אמרתי לנתניהו - אם הוא צריך ממני רשת ביטחון להחזרת החטופים, שרק יגיד"
בכל פרודיה יש גרעין של אמת, ולראיה, ארצות הברית עושה מאמצים להגיע להסדרים שקטים עם איראן בנושא הגרעין, אך בו בזמן מנהלת עמה ועם שלוחותיה מיני־מלחמה; רוסיה תומכת בחמאס, אך בפועל משתפת פעולה עם ישראל בסוריה; מצרים ומדינות ערביות אחרות מכריזות על סולידריות עם הפלסטינים ואינן מגנות את חמאס, אך בסתר לבן מקוות לניצחון ישראלי מוחץ מפני שהאידיאולוגיה והשיטות שלו מסכנות גם אותן; הן גם אינן יוצאות נגד החות’ים למרות הפגיעה החמורה ביציבותן הכלכלית, כשנפגעת עיקרית נוספת, סין, אומנם קוראת להרגעת המצב בים האדום, אך בו בזמן מבטלת הפלגות של ספינותיה לנמלי ישראל שהיא עצמה בעלת אחד מהם; ואמריקה קוראת למועצת הביטחון להחמיר עם חמאס, אך מכירה בקטאר, שהיא משענתו העיקרית, כבעלת ברית רשמית שלה; ואילו סעודיה, שכלפי חוץ מחממת את יחסיה עם איראן, כמהה לברית הגנה עם ארצות הברית מפאת חששה ממנה.
בשורש כל הדוגמאות האלה עומדים ההססנות וחוסר העקביות של ארצות הברית מאז כהונתם של אובמה וטראמפ לגבי מעמדה של אמריקה במזרח התיכון - ובמידה מסוימת בעולם בכלל. זה מאפיין אומנם פחות את ממשל ביידן, אך הירושה מאובמה וטראמפ, הספקות בקרב הציבור האמריקאי כלפי ייעודה ועתידה של ארצו וחוסר האמון במנהיגיו משפיעים על תדמיתה של אמריקה בעיני העולם. ממשל ביידן נאלץ להתמודד עם האגף השמאלני “הפרוגרסיבי” במפלגתו כמעט בכל נושא מדיני וביטחוני, בפרט אם יש בו שביב יתרון לישראל, ואילו בצד הרפובליקנים, המחנה שנגרר אחרי טראמפ, שסיכוייו להיבחר הולכים ומשתפרים, מפגין גישה בדלנית, כולל לגבי המזרח התיכון.
כל האברציות האלה באות לביטוי גם בהקשר למלחמה בעזה ומה שקדם לה וגם בהקשר לתוקפנות השלוחות האיראניות ותגובות הממשל עליה. הסטיות האלה אכן בלטו אחרי הפיגוע של הטרוריסטים השיעים בעיראק שגרם למותם של שלושה אנשי צבא אמריקאים בגבול ירדן־סוריה; הממשל הכריז שזו חציית קו אדום והגיב בעשרות תקיפות נגד הארגון הנ”ל, אך לא נגד איראן עצמה, וזכה לביקורת נוקבת מכל הצדדים - מהרפובליקנים שהתגובה הייתה מתונה מדי, אך גם שהייתה תקיפה מדי או שלא כוונה למטרה הנכונה. אצל הדמוקרטים החלוקה, כצפוי, הייתה בין המרכז לשמאל.
ביסודו של דבר, ביידן מוצא עצמו במצב בעייתי שאין לו תשובות ברורות עליו, ובפרט כששעון החול לבחירות הולך ומתרוקן במהירות מסחררת: האם וכיצד על אמריקה להפעיל את מלוא עוצמתה כלפי המבוך המזרח־תיכוני, כשההעדפה הברורה שלו היא למנוע משבר אזורי ועימות ישיר עם איראן?
כותב פרופ' וולטר ראסל מיד, אחד המומחים המוערכים ביותר בתחום מדיניות החוץ האמריקאית, במאמר ב”וול סטריט ג’ורנל” שכותרתו “המזרח התיכון הוא המשבר החמור ביותר של ביידן” כי “הצוות של ביידן ציפה להשיג הסכם מהיר עם איראן שהיה מביא לדעתו להקפאת המתיחויות במזרח התיכון ומאפשר לארצות הברית להתרכז בבלימת עוצמתה הגוברת של סין - אך לא זה מה שרצו האייתולות וכתוצאה מכך איראן, ולא אמריקה, שולטת במה שקורה במזרח התיכון מאז תחילת הכהונה של ביידן”. והוא מפרט: “המזרח התיכון בוער בגלל האסטרטגיה של ממשל ביידן להגיע לאיזשהו הסדר עם איראן. והתוצאה? שאיראן מתקרבת מיום ליום לנשק גרעיני ועלולה להפוך את מאזן הכוחות באזור מן היסוד”.
גם מומחה אחר לאזור, ג’ון אלטרמן, מרצה וחוקר בכיר ב”מכון ללימודים אסטרטגיים בינלאומיים” בוושינגטון, מציין שבעוד שעיקר מאמציה המדיניים של ארצות הברית מכוונים להשגת הפסקת אש בעזה, איראן מתברכת בכך שהעובדה שדחתה את ניסיונות אמריקה והמערב להידברות עמה הביאה לה דיווידנדים.
ואם מדובר בתרתי דסתרי, קשה שלא להזכיר את החלטת הממשל להטיל סנקציות על ארבעה אזרחים ישראלים בשל אלימות לכאורה כלפי פלסטינים. ייתכן שהם רחוקים מלהיות צדיקים, אך הצעד שננקט איננו מקובל בין מדינות ידידות ובעלות ברית ועלול להתפרש כחוסר אמון במערכת המשפט הישראלית, ודווקא בתקופה שבה ישראל נמצאת על הכוונת של האג.