כששני צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים תומכים באותה עמדה – סביר להניח שאחד מהם טועה. לגמרי מובן מדוע חמאס (כמו גם פטרוניותיו איראן ורוסיה) מעוניין בהפסקת המלחמה בעזה. סיום המלחמה בטרם יושגו היעדים שהציבה לעצמה ישראל, יעניק ניצחון קריטי לחמאס, שיכולותיו הצבאיות הולכות ונפגעות, הולכות ונחלשות בכל יום של לחימה.
מאחורי גבה של ישראל: תוכנית העל להקמת מדינה פלסטינית יוצאת לדרך | דיווח
בשקט בשקט: כך אבו מאזן פועל לצרף את חמאס לאש"ף | דיווח
אז מדוע ארה"ב, ידידתה הגדולה ביותר של ישראל, שהביעה בתחילת הדרך תמיכה בלתי מסויגת ביעדי המלחמה ובהם מיטוט חמאס, לוחצת עתה בכל כוחה לעצור את המלחמה? הרי לכוחות הקואליציה האמריקאית במלחמה נגד דאע"ש נדרש משך זמן כפול מאורך המלחמה בעזה עד כה רק כדי לכבוש את העיר מוסול בעיראק. למה הדוד סם משתמש באמצעי לחץ רבים ומגוונים כדי שישראל תבין שזמן המלחמה הסתיים?
אמצעי הלחץ הופכים מיום ליום לאינטנסיביים יותר ומגוונים יותר: הדלפות של דברים קשים שאומר הנשיא ג'ו ביידן על ראש הממשלה בנימין נתניהו בשיחות סגורות הכוללים קללות (Asshole) וזעם מופגן. זאת, לצד אמירות ביקורתיות על התנהלות ישראל במלחמה. על כך מתיישבות התבטאויות שערורייתיות של מזכיר המדינה אנתוני בלינקן, המייצרות סוג של סימטריה מוסרית בין פשעי חמאס למהלכי המלחמה של ישראל, או במילותיו: "ישראלים עברו דה־הומניזציה ב־7 באוקטובר, זה לא נותן רישיון לעשות זאת לאחרים". לכך מתווספות סנקציות נגד מתנחלים, העלאה מן האוב של רעיון המדינה הפלסטינית ועוד מרעין בישין. נראה שבוושינגטון נחושים להבהיר לירושלים כי לכל יום נוסף של מלחמה יהיו מחירים, ולכן בפרפרזה על דברי נשיא אמריקאי על מלחמה אמריקאית, מוטב "להכריז שניצחנו ולחזור הביתה".
אבל איך ייתכן שיחיא סנוואר, שנמלט על נפשו, ופטרוניו – שהם כולם יריביה המרים של ארה"ב באזור ובעולם – בונים דווקא על הלחץ האמריקאי שהוא־הוא יעצור את ישראל? הרי זו אותה אמריקה שבתחילת המלחמה ביטאה תמיכה פוליטית ומוסרית בישראל ובצדקתה, סיפקה לנו תחמושת יקרה מפז והטילה וטו נגד ניסיונות לכפות עלינו את הפסקת המלחמה במועצת הביטחון.
התשובה נעוצה, מן הסתם, בכניסת ארה"ב לשנת 2024, שהיא שנת בחירות. המצביעים הפרוגרסיביים, הצעירים והמוסלמים בהכללה, מתנגדים להתייצבות ביידן וממשלו לצד ישראל – ואט־אט הביאו לשינוי בכיוון הספינה. זוהי הזדמנות נדירה להבחין בניגוד אינטרסים מובהק בין ביטחון לאומי לבין דעת קהל החותרת כנגדו, ובשנת בחירות יש לה משקל משמעותי. זהו חומר למחשבה על חולשות הטבועות בדמוקרטיות. יש סוג של בעיות שהן בלתי אפשריות ולא יקרו בציר הנגדי, שכוחו הוא ברית בין דיקטטורות המדכאות את אזרחיהן.
דעת הקהל האמריקאית בכללותה היא עדיין פרו־ישראלית חרף זינוק בגילויי אנטישמיות ברחבי ארה"ב מאז 7 באוקטובר. אבל "הבייס" הדמוקרטי (כן, גם להם יש "בייס") הוא הרי יותר מורכב, חצוי ומייצר לממשל האמריקאי תמריץ עז לסיום המלחמה המנענעת את המזרח התיכון כולו.
לנוכח הלחץ החיצוני המתגבר, על האופוזיציה וראשיה התומכים במאמץ המלחמתי לגבות את המשך המדיניות הנוכחית גם מול הלחץ האמריקאי, באופן ברור ובמילים מפורשות. כי לנו, שנשארים לחיות בשכונה הזאת, יש אינטרס שונה והוא בסיסי מאוד: מיצוי המאמץ המלחמתי ומיטוט חמאס.