הקונספציה השולטת מזה שנים בארצות הברית, הן בממשלים דמוקרטיים והן ברפובליקניים (פרט לממשל טראמפ), לגבי הסכסוך הישראלי־פלסטיני והמזרח התיכון בכלל אומרת שיש להקים "מדינה פלסטינית דמוקרטית ושוחרת שלום" לצד ישראל - מבלי להתעכב במיוחד על הסתירות הנעוצות בעצם ההגדרות האלה בהשוואה למציאות. זו גם הקונספציה של ממשל ביידן ושל רוב השמאל הישראלי, לפחות עד ה־7 באוקטובר.
בישראל לא פוסלים עסקה ארוכת טווח: "לא מדברים על זה בפומבי, גם מטעמים פוליטיים"
על רקע האיומים להשעיית הסכם השלום: ישראל במאמצי הרגעה מול מצרים | דיווח
במידה רבה, אבי אבות הקונספציה הנ"ל הוא זביגנייב בז'ז'ינסקי, יליד פולין ויועצו המדיני של הנשיא קרטר, שנהג באובססיביות לפתוח כל דיון בבעיות המזרח התיכון במשפט "הדרך לעיראק (או לסוריה או ללבנון או לאיראן וכו') עוברת דרך ירושלים", כלומר שישראל היא אבן הנגף שמונעת שלום ויציבות אזורית.
התובנה הזאת משפיעה במידה מסוימת גם על גישת הממשל הנוכחי, שנאבק באגף השמאלי הקיצוני והאנטי־ישראלי בקונגרס שמתנגד לכל סיוע לישראל, ובחלק הפרו־פלסטיני בציבור, כשלכל קול במרוץ לנשיאות יש משקל וכשפקידים בכירים אף בממשלתו מנסים לעורר התנגדות לקו המדיני שלו.
לממשל ביידן יש חילוקי דעות עם ישראל אך הוא איננו שש לעימותים איתה, והשניות הזו באה לביטוי גם בנושא המלחמה בעזה והתמרון המתוכנן ברפיח, אך גם לגבי הקשר בינם לסיוע ההומניטרי לתושבי הרצועה.
אמריקה לוחצת אומנם להגברת הסיוע, אך יחד עם זאת קושרת אותו במאמץ "להבטיח שהפעולה הצבאית הקשה תשיג את מטרתה". כלומר שדווקא הסיוע ההומניטרי יעניק לישראל את הזמן והמרחב הדרושים.
כפי שהסביר שליחו של הנשיא ביידן לענייני הסיוע, דיוויד סאטרפילד, בראיון בשבוע שעבר: ארצות הברית גם איננה שוללת את הגישה של ממשלת ישראל (בניגוד למפגינים ולנושאי הכרזות בישראל עצמה) שללא לחץ צבאי עקבי ומואץ על חמאס לא יהיה כל תמריץ לשחרר את החטופים.
ואולם, ה־7 באוקטובר והמלחמה בעקבותיו הקנו ממדים נוספים לסוגיה הישראלית־פלסטינית, לרבות היבטים בינלאומיים הנובעים מפילוגו של העולם בין הציר של סין, רוסיה ואיראן, שתומך גם בחמאס וחותר לכינון סדר עולמי חדש בצלמו, ובין גוש המדינות הדמוקרטיות בראשות ארצות הברית. מאידך יש גם דעות ששוללות את הקונספציה השלטת.
לדעתו של הדיפלומט האמריקאי הבכיר (בדימוס) ריאן קרוקר למשל, אחד המומחים המוערכים ביותר באמריקה לעולם הערבי והמוסלמי בכלל, שכיהן כשגריר בעיראק, לבנון, סוריה, כווית, פקיסטן ואפגניסטן, חרף התמיכה הפומבית של המדינות הערביות בזכויות הפלסטינים, למעשה כולן ובפרט מצרים מתייחסות לפלסטינים מאז ומתמיד "בחשש ובתיעוב".
קרוקר מציין שהעולם הערבי אדיש ברובו למשבר שהתפתח בעקבות ה־7 באוקטובר, ושלגבי המדינה הפלסטינית ישראל תוכל להסתפק ב"להחזיר את הנושא למסלול הרגיל". לדעתו, אפילו תמיכת איראן בחמאס ובעניין הפלסטיני היא בעיקר תועלתנית במטרה "לייצא" את מגמותיה האלימות.
"לאיראנים ולאייתולות אין אהבה רבה לפלסטינים ולעניינם, ולמעשה הם משתמשים בפלסטינים לקידום המטרות המחרידות שלהם עצמם" ותומכים במדינה פלסטינית, שקרוב לוודאי תהיה בשליטת חמאס, כדי שזאת תהיה עוד אחת משלוחותיה.
וחזרה לעולם הערבי. "הדבר האחרון שמדינות ערב, ובמיוחד אלה הגובלות בישראל, רוצות לראות הוא מדינה פלסטינית", מדגיש קרוקר, ואחרי מלחמת ששת הימים, החתירה להקמת מדינה פלסטינית פסקה להיות נושא במדיניות הערבית והפכה מבחינתם למאבק פלסטיני בלבדי (ובעניין זה זכו הפלסטינים לעידוד מ"הסכמי אוסלו" - ז"ש), ובעיני הממשלות הערביות "הפלסטינים מהווים איום וגורם זר שיש להחלישו ואולי לחסלו".
סעודיה אומנם מדגישה לאחרונה ביתר תוקף, אולי בתיאום עם ארצות הברית, את הדרישה להקמת מדינה פלסטינית, אך זה בעיקר לצורכי פנים ואולי גם כדי לבדל את עצמה מהשותפות־מתחרות שלה במפרץ הפרסי.
קרוקר, שאיננו פעיל היום בתחום המדיני או הדיפלומטי, אינו מזוהה עם מפלגה מסוימת. הוא מונה לכהונותיו השונות הן על ידי ממשלים דמוקרטיים והן על ידי רפובליקנים וממלא כעת תפקידים בכירים גם ב"מרכז ווילסון" המזוהה עם המפלגה הדמוקרטית וגם ב"מרכז למנהל ציבורי ומדיניות על שם הנשיא ג'ורג' בוש" בטקסס הנוטה לצד השני.
הוא אומנם איננו מבטא בהכרח את הגישה הבסיסית לא של אלה ולא של אלה, ובוודאי לא של טראמפ שאם יחזור לבית הלבן, מי ישורנו - אבל אפשר להניח בסבירות גבוהה שגישותיו והשגותיו משקפות דעות ועמדות שרווחות גם במקומות אחרים שעיסוקם המזרח התיכון, ואולי גם זאת קונספציה.