“בעצמו לא אוכל ולא נותן לאחרים” הוא פתגם עממי רוסי ידוע. אין טעם להסביר את משמעותו, אך אתן דוגמה הלכה למעשה כיצד הוא בא לידי ביטוי בהחלטת שר החינוך יואב קיש לבטל את הענקת פרס ישראל השנה בקטגוריות השונות למעט גבורה אזרחית. כידוע, פרס ישראל הוא כבוד רב שמעניקה המדינה לאזרחיה על תרומתם המשמעותית לחברה הישראלית בתחומים רבים כגון: מדעי היהדות, החברה, המדינה, החיים, מדעים מדויקים, אמנות, טכנולוגיה ויזמות. הענקת הפרס לזוכים נעשית אחר כבוד ביום העצמאות במעמד נבחרי המדינה בטקס חגיגי. ישנה גם קטגוריה של פרס מפעל חיים וכן פרס על תרומה אזרחית וגבורה.
המלכודת שמכין סינוואר לישראל אם העסקה לא תצא לפועל
מה אתם עושים עם שאריות השמן אחרי הטיגון? הימנעו מהטעות הבאה
החלטת שר החינוך לבטל את הענקת הפרס בכל הקטגוריות האחרות ושימת הדגש אך ורק על גבורה אזרחית היא לא פחות משערורייתית בעיניי. אין בכוונתי להתייחס לרחש השמועות שטוענות שההחלטה התקבלה על מנת למנוע קבלת הפרס בתחום היזמות מהמועמד לפרס איל וולדמן בשל תמיכתו במחאה המשפטית. אלו שמועות שאין ביכולתי להתבסס על אמינותן, ולמעשה חשובים בעיניי בעיקר כל האחרים הרבים שאמורים היו לקבל פרס על תרומתם העצומה למדינה וכעת לא יקבלוהו.
המסר העיקרי העולה מהחלטת השר לבטל את הפרס על תחומיו הרבים ושימת הדגש אך ורק על תחום הגבורה האזרחית שגוי בעיניי. כאשר מדינה באה ומעבירה מסר לאזרחיה כי התרומה המשמעותית שאזרחיה קיימו בטלה, שהפרס שמיועד להם לא יתקבל כי עכשיו מלחמה וניתן את הפרס רק לגבורה אזרחית, היא באה ואומרת להם: אתם פחות חשובים, העשייה שלכם פחות חשובה, והכי חשובה עכשיו זו המלחמה. שר החינוך קיש הוא איש עתיר זכויות ואיש צבא לשעבר שמכיר את המלחמה מקרוב אך מכיר גם את השקט שאחרי המלחמה, ההרס שישנו ואת שיש לשקם ולבנות.
כאשר שמים דגש רק על גבורת המלחמה ושמים בצד את כל יתר תחומי החיים השוטפים שאנשים עמלים בהם במפעל חייהם על מנת ששגרת החיים במדינה תהיה טובה יותר, שהישגי המדינה יהיו גבוהים יותר, שהמחקר, הספורט, הקדמה והכל יהיה טוב יותר למען אזרחינו שלנו, אנחנו מאדירים את המלחמה ומקטינים את החיים. מה חושבים לעצמם אנשי המדע שמפעל חייהם הוא למשל בתחום מדעי החיים בפיתוח תרופות? שהפיתוח שהשקיעו בו את מיטב שנות מחקרם, זה שיציל את חייהם של אנשים, זה שנסעו למענו בכל רחבי העולם לכנסים בינלאומיים, זה שכתבו עליו מאמרים אקדמיים פורצי דרך, כדי לייצג את הישגי ישראל במחקר, אינו נחשב בעיני המדינה שבה הם חיים, כי זה לא בתחום המלחמה? אולי ההפך הוא הנכון? שבזכות אותה תרופה שהחוקרים פיתחו יבוא מזור לכאבם של תושבי המדינה ואחרים בעולם.
או למשל בתחום הספורט: אותם ספורטאים שהקדישו את חייהם לאימונים מפרכים והביאו הישגים בינלאומיים ומדליות אולימפיות, אליפויות עולם, וגאווה ענקית לאזרחי ישראל ושמו אותנו על המפה העולמית בהישגי הספורט בעולם, לא מגיע להם פרס? הרי בזכותם גאוותנו עולה, הם מביאים לנו רגעי גאווה לאומית ומאחדים את כולנו בגאווה ישראלית טהורה.
אדוני השר, פרס ישראל הוא הפרס של ישראל – הפרס של העם כולו. כל מי שנבחר לקבל אותו ראוי שיקבלו. זה הפרס שלו והפרס שלנו. זו גאוותנו וזה קיומנו. בכבוד רב הענק לאותם זוכים ראויים את הפרס המגיע להם כמדי שנה ובמקביל הענק לכל הזוכים הראויים בקטגוריית הגבורה האזרחית את הכבוד המגיע להם. ביום העצמאות מגיע לאזרחי ישראל להיות גאים בכול תחומי החיים במדינה, בעת שלום ובעת מלחמה.